רע"א 2042/17 אברהם אורלובסקי נ. רסקו ניהול ופיתוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהפ"ב 9294-05-16, שניתן ביום 2.2.2017 על-ידי השופט ר' יעקובי .

המבקש מונה לשמש כבורר בסכסוך שנתגלע בין המשיבות. הליך הבוררות החל והיה בראשיתו, המשיבות הגישו כתבי טענות ואף התקיימו הליכים מקדמיים. עם זאת, טרם נתקיימו דיוני הוכחות ולא הוצגו ראיות או הוגשו סיכומים. בשלב דיוני זה, עלתה מערכת היחסים בין המשיבות לבין הבורר על שרטון, זאת ככל הנראה בשל מחלוקות בעניין שכרו של הבורר. הבורר הודיע למשיבות כי עליהן לשלם לו סכומים שונים, ואף הודיע להן שפסק הבוררות מוכן וכי הוא יישלח אליהן בהקדם (הגם שטרם קוים הליך הוכחות). המשיבות מצדן, קבלו על הסכומים שאותם דרש המבקש ועל התנהלותו, והן הודיעו לו באופן מוסכם על כך שהן אינן מעוניינות שימשיך בתפקידו. על רקע זה הפיץ המבקש את פסק הבוררות, ולאחר מכן הגיש לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה בבקשה למתן צו-עשה, אשר יורה למשיבות להעביר לו את תשלומי שכר טרחה שדרש. המרצת הפתיחה הוגשה מכוח סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), ולא בדרך של הגשת תביעה כספית אזרחית נפרדת. בתגובה להמרצת הפתיחה טענו המשיבות כי המבקש התנהל בחוסר תום-לב כאשר דרש מהן סכומים לא הגיוניים, וכי יש להורות לו להשיב להן חלק מהשכר שגבה כמקדמה.

בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים וקבע כי יש לדחות את תביעת המבקש, ואף להורות לו להשיב לכל אחת משתי המשיבות סכומים שונים. בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, כי המבקש לא הבין עד תום את תפקידו כבורר ופעל באופן שאינו הולם תפקיד זה. נקבע כי המבקש

לא היה אמור לכתוב את פסק הבוררות בשלב שבו עשה כן. עוד נקבע, כי המבקש לא פעל כמצופה מבורר גם בכך ש"הנחית" על המשיבות דרישות תשלום גבוהות מאוד, המסתכמות במאות אלפי שקלים, ללא שפעל בנדון באופן הדרגתי ובלי שנהיר כיצד הגיע לתחשיב השעות. בית המשפט הוסיף וקבע, גם כן כממצא עובדתי, כי סכום המקדמה ששולם למבקש בסך 90,000 ש"ח גבוה מהסכום שמגיע לו בגין עבודתו, ולכן מוצדק להפחיתו. אשר להפחתת הסכום; הודגש, כי אמנם התביעה למתן הסעד הוגשה על-ידי המבקש ולא על ידי המשיבות, ואולם נקבע, כי " משתבע כפי שתבע, בהתבססו על סעיף 16 לחוק... המשיבות רשאיות לעתור להחזר, על יסוד סעיף 32 לחוק והן גם עמדו בלוח הזמנים לשם כך " (פסקה 11 לפסק הדין).

בית המשפט העיר כי הוא היה מגיע לאותה תוצאה אף אם היה מניח כי אין תוקף חוקי ל"הסכמה" של המשיבות על העברת בורר מתפקידו, כאשר נקבע כי אין בכך כדי לשנות מהתנהלותו של המבקש בנסיבות העניין. יצוין כי בית המשפט לא קבע כי המבקש פעל בחוסר תום-לב או ממניעים זרים, אך עם זאת ציין כי אין בכך כדי לשנות מהבעייתיות שבהתנהלותו המקצועית כבורר.

על רקע זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפנַי. המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא עת דחה את בקשתו למתן צו עשה כלפי המשיבות. בהקשר זה הוא טוען, כי פסיקת בית המשפט חוטאת לצדק, שכן היא הותירה אותו בחסרון כיס לאחר שעבד ועמל על התיק שעות רבות כבורר. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא עת דן בטענות המשיבות בנוגע להפחתת שכרו. לדידו, ככל שהמשיבות חפצו להעלות טענות בעניין הפחתת שכרו, היה עליהן לנקוט הליך עצמאי מתאים דרך סעיף 32 לחוק הבוררות, וזאת תוך תשלום אגרה. לעומת זאת, בית המשפט הסכים לדון בטענותיהן במסגרת אותו הליך המרצת הפתיחה בו הוא נקט דרך סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, תוך שלמעשה התיר להן להימנע מתשלום אגרה ובכך "לעקוף" את הדרישה הדיונית בנדון. המשיבות מצדן מתנגדות לבקשת רשות הערעור, כשלסברתן אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. המשיבות מעלות, כל אחת מטעמה, טענות שונות בעניין התנהלותו של הבורר, הפרת חובת האמון מצדו ודרישות השכר המופרזות, לשיטתן, שהוא העלה. אציין כי בהתאם להנחייתי, הצדדים ניסו להגיע להבנות ביניהם מחוץ לכתלי בית משפט זה, ברם מאמץ זה לא עלה יפה. נותר אפוא להכריע בבקשת רשות הערעור.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור ואת תגובות המשיבות לה, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלות עקרוניות שהדיון בהן בערכאה הגבוהה נדרש לשם פיתוח או הבהרת הדין, או אשר מחייבים התערבות ערעורית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו: רע" א 2187/16 עזבון המנוח נחום גולה באמצעות נעימה גולה נ' עו"ד מתי עצמון , פסקה 6

( 19.2.2017); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט , פסקה 9 (3.3.2009)). המקרה הנדון מעורר ברובו שאלות עובדתיות פרטניות ולא שאלות עקרוניות. כך, קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן המבקש לא הבין את תפקידו כבורר ופעל באופן שגוי, הן קביעות עובדתיות הרלבנטיות לנסיבות מקרה זה ולו בלבד. באותו האופן, קביעות בית המשפט בעניין התנהלותו של המבקש סביב דרישות שכר הטרחה מצדו אף הן קביעות שבעובדה, שאינן מעוררות כל שאלת רוחב. הלכה למעשה, הטענה המשפטית היחידה שהבקשה מעוררת היא הטענה כי היה על המשיבות לנקוט הליך עצמאי בבקשה להפחתת שכר הבורר לפי סעיף 32 לחוק תוך תשלום אגרה ובמועד המתאים לכך. טענה זו מעוררת סוגיה משפטית מסוימת, ואולם איני סבור כי היא מעוררת "שאלה עקרונית" כבדת משקל עד כדי כך שבית המשפט העליון צריך בהכרח להכריע בה אגב הליך של ערעור ברשות. הלכה היא שלא כל שאלה משפטית שמתעוררת בהליכים, ואף לא כל טעות בפסיקת הערכאה הדיונית, תצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה (ראו: רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ

(28.12.1992)). הדברים יפים גם בשים לב לכך שבית המשפט קמא בחן את השאלה והכריע בה כחוכמתו, הכרעה שמתקשה אני לומר שעל-פניה היא שגויה (וכאמור, איני נדרש בעצמי לדבר). הדברים אמורים גם בשים לב לכך שהאינטרס בגביית האגרה אינו מעניינו של המבקש. בנסיבות האמורות לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

טרם סיום אעיר כי אינני מוצא מקום להתייחס לסוגיית העברת בורר מתפקידו על-ידי הצדדים בהסכמה, באופן שסוטה לכאורה מהוראות סעיף 11 לחוק הבוררות, זאת בשעה שבית המשפט המחוזי הבהיר כי היה מגיע לאותה התוצאה בין אם היה נותן דעתו לכך ובין אם לאו.

לבסוף, צר לי שהצדדים לא השכילו להגיע לפתרון מוסכם והוגן בעניין שכר הטרחה של המבקש. הסכסוך במקרה זה הינו חריג ועל פניו אינו מחויב המציאות. למותר לומר כי הדבר אינו מכבד את מוסד הבוררות, לשון המעטה.

על כל פנים, משהצדדים ביקשו שתינתן החלטה לפי שורת הדין, יש לפסוק הוצאות בהתאם. בנסיבות שבהן התבקשו תשובות מצד המשיבות, ולא נמצא כי יש ליתן רשות ערעור למבקש, המבקש יישא בהוצאות לטובת כל אחת מהמשיבות בסך 5,000 ש"ח.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.