רע"א 10570/08 אברהם מצנר נ. יעקב פלינט

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.11.2008 בה.פ. 728/07 ( כבוד השופטת ר' רונן ) אשר דחה את בקשתו של המבקש לביטול פסק הבוררות החלקי שניתן ביום 29.3.2007 (להלן – פסק הבוררות

החלקי ) על ידי הבורר עו"ד דוד גילת (להלן - הבורר ).

עובדות והליכים קודמים

1.בין המבקש והמשיבים, שהיו שותפים בסוכנות ביטוח, התנהל הליך בוררות, במסגרתו התבררה תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים. במסגרת התביעה האמורה טען המבקש כי המשיבים הפרו כלפיו את הסכם השותפות שנכרת בינו לבינם והונו אותו ואת החברה שבאמצעותה פעלו הצדדים, כאשר גזלו מחברה זו כספים וזייפו את מסמכיה. במקביל, הגישו המשיבים נגד המבקש תביעה שכנגד, שהתבררה אף היא במסגרת הליך הבוררות, במסגרתה העלו הם טענות שונות כנגד המבקש וחובותיו כלפיי החברה.

2.

בהתאם להסכמת הצדדים, נקבע כי הליך הבוררות יתנהל בשני שלבים . בשלב הראשון יקבע הבורר מי מבין הצדדים הפר את הסכם השותפות אם בכלל והאם על הצד המפר, ככל שקיים כזה, לפצות את הצד השני. בשלב השני, ללא קשר לשאלת ההפרה החוזית, יקבע הבורר, באמצעות בדיקה שתבוצע על ידי רו"ח חיצוני, מי מבין הצדדים משך מן החברה כספים בעודף ובאיזה סכום. הבוררות התנהלה בהתאם להסכמה הנ"ל. בתום השלב הראשון נתן הבורר את פסק הבוררות החלקי, במסגרתו קבע כי הסכם השותפות לא הופר על ידי מי מהצדדים ולפיכך אף צד אינו חייב בפיצוי לצד האחר. בנוסף, קבע הבורר שהכרעתו לעניין שאלת ההפרה החוזית לא תשפיע על חלקה השני של הבוררות, אשר יוכרע בהתאם לממצאיו של רו"ח חיצוני.

3 .

ביום 14.6.2007 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות החלקי לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (להלן – בקשת הביטול ), אשר קבע בפסק דינו מיום 9.12.2007 (ה.פ. 728/07; כבוד השופטת ר' רונן ) כי לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות חלקי היות שמדובר בפסק ביניים וכי מן הראוי להמתין עם הבקשה עד למתן פסק הבוררות הסופי והורה על מחיקת התובענה מטעם זה.

4.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו ופנה לבית משפט זה בבקשה לקבלת רשות ערעור

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 207/08; כבוד השופטים א' גרוניס, מ' נאור והח"מ ). ביום 17.4.2008 נעתר בית משפט זה לבקשה והעניק רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה דן בבקשת רשות הערעור כבערעור וקיבל את הערעור במובן זה שעניינו של המשיב הוחזר לבית המשפט המחוזי במטרה שזה האחרון ידון בטענות המבקש לגופו של עניין [רע"א 207/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 17.4.2008)]. הטעם לכך היה כי גם פסק בוררות חלקי עונה על הגדרת "פסק בוררות" לפי סעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ) ולפיכך היה בית המשפט המחוזי מוסמך מלכתחילה לדון בבקשת הביטול.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

5.בהמשך לפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 207/08 הנ"ל , דן בית המשפט המחוזי בטענות המבקש כפי שהועלו בבקשת הביטול לגופו של עניין. המבקש ביסס את בקשת הביטול על הטעמים שלהלן:

(א)

ראשית, טען המבקש כי על פי הסכם הבוררות הבורר היה מחויב לפסוק לפי הדין המהותי בעוד שהיה פטור מדיני הראיות ומסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט. ואולם, הבורר הכפיף את עצמו בכל זאת לדיני הראיות ובכך פעל בניגוד להסכם הבוררות. כך, טוען המבקש כי הבורר החיל את "כלל הראיה הטובה ביותר" ולפיו סרב לתת משקל לתמלילי השיחות שהציג המבקש בנימוק כי היה על המבקש להשמיע את הקלטות במקור בעוד הוא נמנע מלהשמיען והסתפק בהגשת התמלילים. משכך, טען המבקש כי קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות החלקי לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות.

(ב)

שנית, טען המבקש כי נטלי ההוכחה במשפט האזרחי אינם חלק מדיני הראיות וסדרי הדין אלא חלק מהדין המהותי ומשכך היה הבורר מחויב לפסוק על פיהם שכן הסכם הבוררות חייבו לפסוק בהתאם לדין המהותי. לטענתו, הבורר לא החיל את נטלי ההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי ולחילופין החילם בצורה שגויה וגם מטעם זה קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות.

(ג) שלישית, טען המבקש כי הבורר החיל על תביעה אזרחית את נטל ההוכחה הנוהג במשפט הפלילי – מעבר לכל ספק - ומשכך נוגד פסק הבוררות את תקנת הציבור וקמה לו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות.

(ד)

לבסוף, טען המבקש כי הבורר חבר בסיעה בלשכת עורכי הדין שבה חבר גם שותפו של בא כוחם של המשיבים ומשכך הבורר נגוע במשוא פנים שבשלו היה מנוע מלתת את פסק הבוררות החלקי. לטענתו, משנתן הבורר את פסק הבוררות מבלי שהודיע למבקש על קרבתו לבא כוח המשיבים כאמור, קמה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.

6.

ביום 3.11.2008 דחה בית המשפט המחוזי ( כבוד השופטת ר' רונן ) את בקשת הביטול. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי דווקא בשל העובדה שעל פי הסכם הבוררות היה הבורר פטור מדיני הראיות אין מקום לקבל את טענות המבקש כנגד שיקול דעתו של הבורר במישור הראייתי, שכן הבורר היה רשאי לנקוט בכל דרך שתיראה לו לנכון. שנית, נקבע כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של הבורר ומטעם זה יש לדחות את טענות המבקש לפיהן יישם הבורר את הדין המהותי באופן מוטעה, שכן מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי פסק הבורר מבוסס על קביעות פוזיטיביות ולא רק על הנימוק כי "הבורר לא שוכנע מעבר לכל ספק כי משיכות המשיבים לא היו ידועות למבקש" ולכן לא ניתן לומר שפסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור.

מעבר לכך, נקבע כי פסק הבוררות אינו נוגד את תקנת הציבור שכן ההליך התנהל בין שני שותפים עסקיים ולכן אין לו השלכות רוחביות על צדדים אחרים. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכחה אפשרות ממשית למשוא פנים מצד הבורר בשל קשריו החברתיים לכאורה עם שותפו של בא כוח המשיבים ולכן אין בסיס לביטול פסק הבוררות מטעם זה.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

7.

בעיקרו של דבר חוזר המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי ומשום כך אין מקום לחזור עליהן כאן.

בנוסף, טוען המבקש כי הותרת פסק הבוררות על כנו נוגדת את תקנת הציבור שכן הוא מכשיר התנהגות פסולה בקרב ציבור סוכני הביטוח ובכך מאפשר המשכה של התנהגות פוגעת כלפי ציבור המבוטחים ומטעם זה קמה עילה נוספת לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

לבסוף, טוען המבקש כי לא היה מקום לחייבו בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך של 12,000 ש"ח שכן המשיבים נמנעו מלהגיב לבקשת הביטול, כך שממילא לא נעזרו הם בשירותיהם של עורכי דין לצורך הליך זה ולא היו להם הוצאות בשל כך. המבקש מציין בהקשר זה כי אומנם הגישו המשיבים סיכומים, אך סיכומיהם הוגשו לאחר שבית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו ולכן סיכומים אלו לא השפיעו ממילא על שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לבקשת הביטול.

יצויין כי המבקש פנה ביום 18.11.2008 לבית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון טעות בפסק הדין, שעניינה חיובו לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורכי דינם כמפורט לעיל, אולם בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 24.11.2008 בנימוק שלא נפלה בפסק דינו טעות סופר.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

9.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק [ראו למשל: רע"א 3680/2000 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 7220/06

ק.ט. חברה לניהול עסקים מסעדות הבאר בע"מ נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב

(לא פורסם, 21.1.08);

רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים

(לא פורסם, 21.1.08);

רע"א 5462/08

סופר נ' ש.י.צ.ח. חברה לבניין בע"מ

(לא פורסם, 15.9.08) ]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום שעניינה של בקשת רשות הערעור הוא אישור או ביטול פסק בוררות [רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000)].

10.איני סבור כי המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי נדרשת התערבותנו משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

11.

אין ממש בטענה לפיה העובדה כי הבורר הכפיף את עצמו לדיני הראיות מקימה למבקש עילת ביטול לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות. נוסחו של סעיף 5(א) להסכם הבוררות קובע כי " הבורר... לא יהיה קשור בראיות ובסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט ", קרי – הסכם הבוררות לא חייב את הבורר "להיצמד" לסדרי הדין והראיות הנהוגים בבתי המשפט, אך וודאי שלא שלל ממנו את האפשרות לעשות כן אם יחפוץ בכך, לפי שיקול דעתו. משאלו פני הדברים, סבורני כי הבורר היה רשאי לנהוג לפי שיקול דעתו הבלעדי במישור הראייתי.

12.

בנוסף, לאחר שעיינתי בפסק הבוררות החלקי גם לא מצאתי ממש בטענתו של המבקש לפיה הבורר לא יישם את הדין המהותי אותו היה מחויב להחיל מכוח הסכם הבוררות. גם אם יישם הבורר את הדין באופן מוטעה, הרי שמדובר בטענה בעלת אופי ערעורי היורדת לשורש שיקול דעתו של הבורר אשר אין בית משפט זה נדרש אליה [ראו סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב' 1071, 1073 (2005) והאסמכתאות המאוזכרות שם]. מבלי להכריע בשאלה האם נטלי ההוכחה הם חלק מהדין המהותי אם לאו, הרי שאופן יישומם על ידי הבורר, ככל שנפלה בו שגיאה, אינו מהנושאים שבגינם ניתנת רשות ערעור על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות.

13.

אשר לטענה כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הבוררות החלקי אינו נוגד את תקנת הציבור, שכן תוצאות הליך הבוררות נוגעות לצדדים להליך בלבד ואין לו השלכות של ממש על הציבור הרחב.

14.

אשר לטענה בדבר משוא פנים של הבורר, סבורני כי לא הוכחה אפשרות ממשית למשוא פנים שכן הקשרים החברתיים להם טוען המבקש, ככל שהם אכן קיימים, אינם קשרים ישירים בין בא כוח המשיבים לבין הבורר אלא בין שותפו למשרד של בא כוח המשיבים לבין הבורר. יתר על כן, איני סבור כי פעילות משותפת במסגרת מקצועית בלשכת עורכי הדין או חברות בסיעה אחת הפועלת במסגרת הלשכה, כשלעצמן, מצדיקות

את פסילתו של הבורר מלשמש בתפקידו.

15 . לבסוף, איני מוצא מקום להתערב גם בשאלת ההוצאות שאותן פסק בית המשפט המחוזי לחובת המבקש. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, אלא במקרים חריגים בלבד, כאשר התגלו פגם או טעות יסודיים בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה [ראו למשל: ע"א 280/87 קופלמן נ' דניאל בינקין , פ"ד מג(2) 753 (לא פורסם, 1.6.2008)]. לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מצדיק התערבות כאמור.

16.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.