רע"א 10567/08 מאיר הוברמן נ. אילן ישי בורוכוב

לפניי שתי בקשותיו של המבקש. האחת, רע"א 10567/08, במסגרתה עותר המבקש לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל ) מיום 4.11.2008 בה"פ 570/07 במסגרתו דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש לבטל את פסק הבוררות שניתן ביום 21.3.2007 על ידי המוסד לבוררות של בורסת היהלומים הישראלית והנחה את האחרון להבהיר את הפסק שניתן על ידו (להלן – המוסד לבוררות ו בורסת היהלומים ). השנייה, רע"א

1504/09, במסגרתה עותר המבקש לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל ) מיום 15.1.2009 בבש"א 22974/08 במסגרתה אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות הנ"ל ואת החלטת ההבהרה שנתן המוסד לבוררות ביום 14.12.2008.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקש הינו חבר בורסת היהלומים. לטענת המבקש, המשיב הינו חבר הבורסה לאבני חן, אולם אינו חבר בורסת היהלומים. לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיב הלווה כספים למר עודד דסאו שהינו גיסו של המבקש (להלן – דסאו ). על מנת להבטיח כי הכספים שהלווה לדסאו יוחזרו לו, קיבל המשיב מדסאו בטוחות שכללו דירות, מגרשים וכן שלוש המחאות של המבקש על סכום של 1,062,000 דולר ארה"ב (להלן – ההמחאות ). ההמחאות היו מסוג חנ"י - המחאות המשמשות יהלומנים לשם עסקיהם בלבד. דסאו לא עמד בהתחייבויותיו כלפי המשיב, ובשל כך החל המשיב לממש את הבטוחות שניתנו לו ובהן גם ההמחאות. המבקש התנגד למימוש ההמחאות על ידי המשיב. המבקש טען כי המשיב אינו רשאי לממש את ההמחאות היות שמימושן נוגד את ההסכם ביניהם, לפיו אם דסאו לא יפרע את החוב, על המשיב להפקיד את ההמחאות בנאמנות בידי בא כוחו ולא לעשות בהן כל שימוש עד לסיום מימוש יתר הבטוחות שמסר לו דסאו ורק אם תיוותר יתרת חוב יוכל המשיב לממש את ההמחאות. עקב התנגדותו של המבקש למימוש ההמחאות, עתר המשיב למוסד לבוררות על מנת שזה יכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים וזאת מכוח תניה בתקנון בורסת היהלומים לפיו מחלוקות שהתגלעו בין חברי בורסת היהלומים יוכרעו על ידי המוסד לבוררות (להלן – התקנון ).

2.

ביום 14.11.2006 חתמו הצדדים על הסכם בוררות במסגרתו העניקו למוסד לבוררות את הסמכות להכריע במחלוקת שנפלה ביניהם. פסק הבוררות ניתן ביום 7.1.2007 ולפיו חויב המבקש לשלם למשיב סכום של 1,062,000 דולר ארה"ב (להלן – פסק הבוררות הראשון ). יצויין כי כבר במסגרת הליכי הבוררות טען המבקש לחוסר סמכותו של המוסד לבוררות לדון במחלוקת שבין הצדדים מן הטעמים שיפורטו בהמשך. המוסד לבוררות בחן את טענתו של המבקש ודחה אותה. המבקש לא השלים עם פסק הבוררות הראשון ולכן ביום 27.2.2007 חתמו הצדדים על הסכם בוררות נוסף לפיו הסמיכו את המוסד לבוררות לדון בסכסוך שנפל ביניהם כערכאת ערעור (להלן – ערכאת הערעור ). גם בפני ערכאת הערעור טען המבקש לחוסר סמכותו של המוסד לבוררות. פסק הבוררות של ערכאת הערעור ניתן ביום 21.3.2007 ואף הוא דחה את טענת חוסר הסמכות שהעלה המבקש תוך שנקבע בו כי על המבקש לשלם למשיב סכום של 1,062,000 דולר ארה"ב (להלן – פסק הבוררות השני ). המבקש לא השלים גם עם פסק הבוררות השני ועתר לביטולו בפני בית המשפט המחוזי (להלן – בקשת הביטול ).

ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.

בקשת הביטול התבססה על מספר עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ). ראשית, טען המבקש בפני בית המשפט המחוזי, כפי שטען כבר בפני המוסד לבוררות, כי לאחרון אין סמכות להכריע במחלוקת שבין הצדדים מכוח תקנון הבורסה, כיוון שהמשיב הינו חבר בורסת אבני החן ולא בורסת היהלומים, ובמקרים בהם מדובר באדם שאינו חבר בורסת היהלומים התקנון מאפשר התדיינות עמו, במסגרת המוסד לבוררות, רק אם המחלוקת נובעת או קשורה לעסקת יהלומים או אבני חן יקרות. לטענת המבקש, ההמחאות ניתנו למשיב כבטוחה במסגרת עסקת מימון ולא במסגרת עסקה הקשורה ליהלומים או אבני חן יקרות ערך, ולכן נשמטת סמכות הדיון של המוסד לבוררות. בנוסף, טען המבקש כי אין בשני הסכמי הבוררות הספציפיים שעליהם חתם כדי להתגבר על בעיית הסמכות, שכן מדובר בהסכמים חסרי תוקף ולכן פסקי הבוררות ניתנו על ידי בורר שלא נתמנה כדין. לדברי המבקש הוא חתם על הסכמי הבוררות הספציפיים שלא מרצונו החופשי אלא משום שנכפה עליו לעשות כן מכוח היותו חבר בורסת היהלומים המחויב לתקנונה, מרותה ומוסדותיה. לפיכך קמות לו לטענתו עילות לביטול פסקי הבוררות לפי סעיף 24(1) ו-(2) לחוק הבוררות. עוד טען המבקש בפני בית המשפט המחוזי כי מאחר והסכמי הבוררות הספציפיים אינם תקפים ומכיוון שהתקנון אינו מקים סמכות דיון למוסד לבוררות כאמור, הרי שהבוררים פעלו בהיעדר סמכות או למצער חרגו מסמכותם ולכן קמה לו לטענתו עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות. עוד טען המבקש בפני בית המשפט המחוזי כי במסגרת הליכי הבוררות הוא הגיש תביעה נגדית לפיה התבקשו הבוררים לאכוף על המשיב בראש ובראשונה לממש את יתר הבטוחות שדסאו הפקיד בידיו בטרם יממש הוא את ההמחאות, אולם שני פסקי הבוררות לא הכריעו בעניין זה ולכן קמה לו לטענתו עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(5) לפסק הבוררות, היות שהבוררים לא הכריעו באחד העניינים שנמסר להכרעתם. לבסוף טען המבקש כי הגשת תביעה לבוררות בגין המחאות שהמשיב התחייב כי יופקדו בנאמנות בידי בא כוחו ולא יעשה בהן כל שימוש כל עוד לא מומשו הבטוחות האחרות, הינה בניגוד לתקנת הציבור ולכן קמה לו לטענתו עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

4.

בית המשפט המחוזי הכריע כי גם אם לכאורה תקנון הבורסה לא מקים סמכות דיון למוסד לבוררות בנסיבות העניין, הרי שחתימתו של המבקש על שני הסכמי בוררות ספציפיים מקימה כנגדו מניעות מלטעון כי הבוררים פעלו בהיעדר סמכות או בחריגה ממנה, שכן מדובר בהסכמים תקפים המכילים את כל הרכיבים הנדרשים בכדי לגבש הסכם בוררות בר תוקף. מניעותו של המערער נובעת גם מהעובדה שלאחר שעניינו נדון כבר בפני הערכאה הראשונה של המוסד לבוררות, ידע הוא מהי עמדת המוסד לבוררות באשר לשאלת סמכות הדיון, ולמרות זאת בחר הוא לפנות לערכאת הערעור של המוסד ולהתדיין גם בפניה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי כך אינו פועל מי שסבור שלמוסד לבוררות אין סמכות דיון בעניינו, מה גם שלאחר פסק הבוררות הראשון המבקש לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט לפי סעיף 24 לחוק הבוררות אלא בחר להמשיך ולהתדיין בפני המוסד לבוררות. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי פסקי הבוררות אכן לאקוניים ואינם מתייחסים לתביעה הנגדית שהגיש המבקש כנגד המשיב, ולכן יש להשיב את הדיון בעניין זה לערכאת הערעור על מנת שתבהיר את הכרעתה בעניין האמור. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי פסקי הבוררות אינם מנוגדים לתקנת הציבור שכן בהתחשב בעובדה שהמבקש מסר את ההמחאות למשיב ללא ציון המוטב, הרי שידע הוא כי בשלב מסוים יתכן והמשיב יפרע אותן, ומכאן שהמבקש נטל על עצמו התחיבות שיש מקום לכבדה. המבקש לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועותר הוא עתה לביטולו בפני בית משפט זה.

5.

ביום 14.12.2008 נתנו הבוררים החלטה בה הבהירו כי הם דוחים את תביעתו של המבקש לאכוף על המשיב כי עובר למימוש ההמחאות יממש האחרון את יתר הבטוחות שהוענקו לו על ידי דסאו (להלן – החלטת ההבהרה ). המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות השני והחלטת ההבהרה (להלן – בקשת האישור ). המבקש לא הגיש בקשת ביטול אלא התנגד לבקשת האישור במסגרת "תגובה לבקשה" בטענה כי לא ידוע לו על דיון שהתקיים בעניין ההבהרה בפני הבוררים, אם התקיים וכי הוא לא הוזמן לדיון זה, ולכן ביקש מבית המשפט המחוזי להורות למשיב להגיש תצהיר אודות ההליכים שהתקיימו בפני הבוררים בעניין הבהרת הכרעתם, זאת על מנת שהמבקש יוכל לשקול האם עומדת לו עילה נוספת לביטול הפסק החדש בשל פגיעה אפשרית בזכויותיו הדיוניות. ביום 15.1.2009 החליט בית המשפט המחוזי לאשר את פסק הבוררות השני ואת החלטת ההבהרה מבלי להורות למשיב על עריכת התצהיר האמור. המבקש לא השלים עם החלטתו של בית המשפט המחוזי ועותר הוא עתה לבית משפט זה לביטולה.

מכאן הבקשות שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.

בתחילה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.11.2008 (רע"א 10567/08), אולם ביום 17.2.2009 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור נוספת על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.1.2009 אשר אישר את פסק הבוררות השני ואת החלטת ההבהרה (רע"א 1504/09). לאור העובדה כי שתי הבקשות הנ"ל עוסקות באותה מסכת עובדתית ולאור ההודעה שמסר המבקש לבית משפט זה ביום 21.4.2009, במסגרתה ביקש הוא כי הדיון בשתי בקשותיו יאוחד, החלטתי להיעתר לבקשה ולדון בשתי הבקשות הנ"ל במאוחד.

רע"א 10567/08

7.

בבקשה שלפניי מעלה המבקש נימוקים דומים לאלו שהעלה בפני בית המשפט המחוזי ולפיהם המוסד לבוררות לא היה מוסמך לדון במחלוקת שבין הצדדים מכוח התקנון ואף הסכמי הבוררות הספציפיים לא הקנו לבוררים סמכות דיון כאמור היות שהם חסרי תוקף שכן החתימה עליהם נכפתה על המבקש ולא ניתנה מרצונו החופשי. לכן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסכמי הבוררות הספציפיים מקימים מניעות כלפיו. כן חוזר המבקש על טענתו כי פסק הבוררות השני מנוגד לתקנת הציבור ולכן דינו להתבטל.

8.

בתגובתו טוען המשיב כי דין טענותיו של המבקש להידחות, בין היתר, משום שדי בתקנון כדי להקנות למוסד לבוררות סמכות דיון בנסיבות העניין, היות שההמחאות קשורות למימון עסקת יהלומים. לחלופין, טוען המשיב כי גם אם התקנון אינו מקנה למוסד לבוררות סמכות דיון, הרי שהמבקש מנוע מלטעון בכל הקשור להיעדר סמכות דיון היות שהוא חתם על שני הסכמי בוררות ספציפיים, ואף לאחר שטענת חוסר הסמכות שהועלתה על ידו בפני המוסד לבוררות נדחתה על ידי הערכאה הראשונה, המשיך הוא להתדיין בפניו ואף מאוחר יותר פנה לערכאת הערעור. לבסוף, טוען המשיב כי פסק הבוררות השני אינו מנוגד לתקנת הציבור שכן הוא פנה להליך בוררות על מנת להביא למימושן של ההמחאות כדין לאחר שדסאו לא השיב לו את כספיו.

רע"א 1504/09

9.

בהקשר לבקשה זו, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת אישר את פסק הבוררות השני ואת החלטת ההבהרה היות שהוא לא זומן לדיון שהתקיים, אם התקיים, לפני הבוררים בסוגיה הטעונה הבהרה, ולפיכך נשללה זכות הטיעון שלו תוך פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי. בשל כך טוען המבקש כי לכל הפחות היה על בית המשפט המחוזי להורות למשיב לפרט בתצהיר האם התקיימה פגישה בנושא ומי השתתף בה בטרם יאשר את פסק הבוררות השני ואת החלטת ההבהרה.

דיון והכרעה

רע"א 10567/08

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ותגובת המשיב על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.

בית משפט זה חזר והדגיש פעמים רבות כי הלכה היא שאין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים , המעוררים שאלה עקרונית שיש לה השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605, 615 (2003); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009); רע"א 10256/08 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 10.3.2009); רע"א 10603/08 יצחק נ' חברת פסגת ההלכה בע"מ (לא פורסם, 10.3.2009)].

12.לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין, ודי בכך להביא לדחיית הבקשה. למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

13.

לטענתו של המבקש כי אין מדובר בעסקה הקשורה ביהלומים אין כל רלוונטיות לעניין דנן, שכן גם אם טענתו נכונה היא, הרי שהמוסד לבוררות רכש סמכות במקרה דנן לא רק מכוח התקנון אלא בראש ובראשונה מכוח שני הסכמי הבוררות עליהם חתם המערער, ולפיכך מנוע הוא מלטעון כי הבוררים פעלו בהיעדר סמכות או בחריגה ממנה [ראו: החלטתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א

7882/07

קוזי נ' בן יהודה (לא פורסם, 18.11.2007), אשר בנסיבות דומות למקרה דנן שללה את הטענה שהעלה המבקש באופן מפורש, להלן – עניין קוזי ].

המערער טוען כנגד תוקפם של הסכמים אלו בנימוק כי החתימה עליהם נכפתה עליו בשל מרותה של בורסת היהלומים וכוחו המחייב של התקנון כמו גם הסנקציות שהיו צפויות לו אלמלא חתם עליהם. אין בידי לקבל טענה זו. די היה בהסכמתו של המבקש לחתום על הסכם הבוררות הראשון ובנכונותו להתדיין בפני המוסד לבוררות כדי לקיים את חובתו כלפי מוסדות בורסת היהלומים. ואולם, המבקש הסכים לחתום על ההסכם השני ולא לעתור לביטול פסק הבוררות הראשון בעילה של חוסר סמכות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, והמשיך להתדיין בפני ערכאת הערעור. אין לי אלא להפנות בהקשר זה להחלטתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה בעניין קוזי אשר גם היא דחתה טיעון זה, וכלשונה:

"אין מקום להיענות לבקשת המבקש לרשות ערעור. עיקר טענתו היא כי לא קיים הסכם בוררות תקף, וכי הוא חוייב להתדיין בפני מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים למרות רצונו. לטענה זו אין כל יסוד, מהטעם שיוסף חתם פעמיים על הסכמי בוררות, בהם קיבל עליו את סמכות מוסד הבוררות של הבורסה לדון בעניינו, והוא עצמו יזם את הגשת הערעור לערכאת הערעור של הבורסה ובכך בודאי יצר מצג מחייב לפיו הוא מכיר בסמכותה של ערכאה זו. בנסיבות אלה, הטענה כי אין הסכם בוררות בר תוקף נשמעת כתלושה לחלוטין ממציאות הדברים האמיתית."

למעלה מכך, חוששני כי המבקש נתפס לכלל טעות משסבור הוא כי חובתו לציית למרותו של התקנון מאיינת את רצונו החופשי בשל כפיה. כידוע, תקנון הבורסה כמוהו כחוזה [ראו למשל: סעיף 10 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 2508/93

פלזן

נ' יהלומי אוליראן שאול בוארון בע"מ , פ"ד נ(3) 655, 659-660 (1996)], והרי נקבע כבר כי אין בדרישה של בעל דין ללכת לבוררות כפי שהוסכם בחוזה, לעלות כדי כפיה שתצדיק הפקעת תוקפו של הסכם הבוררות [ראו והשוו: סמדר אוטולנגי בוררות

- דין ונוהל א 33 (2005), להלן - אוטולנגי ].

14.

אין לי אלא לדחות גם את טענתו של המבקש לפיה פסק הבוררות השני נוגד את תקנת הציבור, שכן כידוע על מנת לבטל פסק בוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות צריך ש תוכנו של פסק הבוררות יהיה מנוגד לתקנת הציבור [ אוטולנגי , ב בעמוד 1090]. לכל אורך הבקשה המבקש אינו טוען כי תוכנו של פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור וכל טענתו מסתכמת בכך שפנייתו של המשיב להליך בוררות נוגדת את תקנת הציבור היות שנועדה לממש המחאות שמלכתחילה התחייב הוא לא לעשות בהן שימוש אלא בתנאים מסוימים. קרי, טענתו של המבקש במישור זה אינה נוגעת כלל לתוכנו של פסק הבוררות כי אם להתנהלותו של המשיב, וכאמור אין די בכך להצדיק ביטולו של פסק הבוררות בעילה של תקנת הציבור, עילה אותה יש לפרש לטעמי בצמצום כפי שיש לפרש את יתר עילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות [ראו והשוו: רע"א 11077/08 חורי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם, 4.5.2009)].

רע"א 1504/09

15.

בנוסף לכך, אין לי אלא לדחות את בקשתו של המבקש גם בעניין זה מן הטעם שאין בקשתו מעלה שאלה עקרונית בעלת השלכות ציבוריות אלא כל כולה מצטמצמת לדלת אמותיהם של הצדדים דנן ולא יגרם לו עיוות הדין בשל אי התערבות כאמור. יתר על כן, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין, שכן משהגיש המשיב בקשה לאישור פסק בוררות, הדרך להתנגד לה הינה באמצעות הגשת בקשת ביטול

כהוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות הקובעת כדלקמן:

"לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב." [כן ראו:

אוטולנגי , ב', בעמוד 910].

ואולם, המבקש לא נקט בדרך המלך אלא הגיש לבית המשפט המחוזי כתב בי-דין שאינו מן העניין, שכותרתו "תגובת המבקש", בו העלה המבקש טענות שונות ובקשה להורות למשיב להגיש תצהיר כאמור, אך לא ביקש את ביטולו של פסק הבוררות השני או את ביטולה של החלטת ההבהרה, ומשכך בדין דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו ואישר את פסק הבוררות והחלטת ההבהרה.

16.

אשר על כן, הבקשות למתן רשות ערעור נידחות. המבקש ישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.