רע"א 1674/09 דניס לכטר נ. דרק בואטנג

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה ) מיום 11.1.2009 שדן במאוחד בה.פ. 1145/07, ה.פ. 1148/07 ובה.פ. 1184/07, בו נדחתה בקשתו של המבקש לבטל את פסק הבוררות מיום 22.10.2007 שניתן על ידי עו"ד חיים עדיני בשבתו כבורר מטעם מוסד הבוררות שליד ההתאחדות לכדורגל בישראל (ה.פ. 1184/07) (להלן בהתאמה: הבורר , פסק הבוררות , המוסד לבוררות ו ההתאחדות ), וכן נדחתה בקשתו של המבקש לביטול החלטת הבורר מיום 2.9.2007, לפיה אין לעכב את הליכי הבוררות לפניו וכי הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים מסורה למוסד לבוררות (ה"פ 1145/07) ולבסוף אושר פסק הבוררות על פי בקשת המשיב (ה.פ. 1148/07).

עובדות והליכים קודמים

1.

בין המבקש, סוכן שחקני כדורגל רשום בהתאחדות, לבין המשיב 1, שחקן כדורגל בעל לאום גנאי (להלן: המשיב ), התגלע סכסוך כספי, במסגרתו דרש המבקש מהמשיב לשלם לו עמלה בגין טיפול בהעברתו לקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים החל מעונת המשחקים 2006/2007 (להלן: בית"ר ). לטענת המבקש, המשיב המשיך לשחק בבית"ר בעונות המשחקים 2007/2008 - 2008/2009 ומאז חודש דצמבר 2008 אינו שוהה עוד בישראל. דרישת המבקש לתשלום כאמור מבוססת על הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 19.2.2006, לפיו זכאי המבקש, שטוען כי תיווך בעסקה בין המשיב לבין בית"ר, ל-25% משכרו השנתי של המשיב (להלן: ההסכם ). דרישת התשלום של המבקש נדחתה על ידי המשיב בטענה כי חתימתו של האחרון על ההסכם באה על רקע מצגי שווא שהוצגו בפניו והטעייתו על ידי המבקש. לדברי המשיב, המשא ומתן עם בית"ר התנהל ישירות עימו ועם אביו ואילו למבקש לא הייתה תרומה לגיבוש ההסכם ולכריתתו.

2.

לאחר שדרישת התשלום מטעם המבקש נדחתה על ידי המשיב, במרץ 2007 פתח המבקש בהליכים כנגד המשיב במסגרת הוועדה למעמד השחקן בהתאחדות הכדורגל העולמית – פיפ"א (להלן: פיפ"א ), אליה הגיש את תביעתו. מנגד, הגיש המשיב ביום 24.6.2007 תביעה כנגד המבקש למוסד לבוררות, במסגרתה ביקש כי יוצהר שהמבקש לא היה מעורב כלל בעסקת העברתו לבית"ר ועל כן אין הוא זכאי לדמי תיווך או עמלה כלשהי. המבקש אשר סבר כי ההליכים המתנהלים במוסדות פיפ"א שוללים את סמכותו של המוסד לבוררות, לא התגונן מפני תביעת המשיב ואף ביקש מהבורר לעכב את הליכי הדיון בה עד שפיפ"א תכריע במחלוקת.

3.

ביום 2.9.2007 הכריע הבורר בבקשה לעיכוב הליכים וקבע כי אין לעכב את המשך קיומה של הבוררות. הבורר קבע כי הטעם היחיד העולה מבקשת עיכוב ההליכים של המבקש הוא עצם הגשת הבקשה מטעמו למחיקת התביעה על הסף לנשיאות בית הדין העליון של ההתאחדות. ואולם, כך קבע הבורר, הנשיאות אינה מוסמכת להתערב בהחלטתו של המוסד לבוררות שהינו גוף שיפוטי עצמאי ובלתי תלוי. עוד קבע הבורר כי המוסד לבוררות מוסמך לדון בתביעת המשיב מכוח סעיף 14 לתקנון סוכני השחקנים של ההתאחדות אשר קובע כי כל מחלוקת או סכסוך בין סוכן שחקנים לבין שחקן הנוגעים להעברה בינלאומית, יידונו בפני המוסד למעמד השחקן בפיפ"א, אלא אם כל הצדדים למחלוקת או לסכסוך רשומים ו/או פועלים במסגרת ההתאחדות. במקרה כזה יובא העניין להכרעה בפני המוסד לבוררות. לאור סעיף 14 הנ"ל קבע הבורר כי התקנון אינו מקנה סמכות מקבילה למוסדות פיפ"א ולמוסד לבוררות שליד ההתאחדות, אלא הסעיף קובע כי בהתאם לנסיבות העובדתיות של כל מקרה לגופו תוגש התביעה או למוסד לבוררות שליד ההתאחדות או לוועדה למעמד השחקן בפיפ"א. כך, קבע הבורר כי הנסיבות העובדתיות במקרה דנן מורות על כך שהסוכן היה חייב להגיש את תביעתו אל המוסד לבוררות.

4.

לפיכך, הורה הבורר על דחיית הבקשה לעיכוב הליכים, וקבע כי יש באפשרותו של המבקש להגיש כתב הגנה עד לשעה 16:00 באותו יום. עוד נקבע כי הדיון הקבוע ליום 3.9.2007 יתקיים במועדו. המבקש לא התגונן בתביעה בפני הבורר ולא התייצב לדיון ההוכחות. חרף האמור העניק הבורר למבקש ארכה בת 40 ימים להגשת כתב ההגנה כך שיוגש ביום 9.10.2007 והדיון נדחה ליום 16.10.2007. ביום 15.10.2007 דחה הבורר בקשה נוספת שהגיש המבקש לדחיית דיון ההוכחות תוך שהוא מדגיש כי התנהגותו של המבקש עולה כדי זלזול במוסד לבוררות ובמוסדות ההתאחדות תוך ניסיון להציבם בפני עובדות מוגמרות.

5.

ביום 22.10.2007 ניתן פסק הבוררות שקבע כי המבקש אינו זכאי לעמלה כלשהי משום שהוא לא נטל חלק פעיל בעסקת העברת המשיב לבית"ר. עוד יצויין כי באותו תאריך ממש הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הליכי הבוררות ולביטול החלטת הבורר שלא לעכב את ההליכים לפניו. לטענתו, הוא הגיש את הבקשה לבית המשפט המחוזי בטרם נודע לו על פסק הבוררות שניתן באותו יום. בעקבות מתן פסק הבוררות עתר המבקש לבית המשפט המחוזי לביטולם של החלטת הבורר שלא לעכב את הליכי הבוררות ושל פסק הבוררות.

6.

המבקש טען כי הסמכות לדון בסכסוך הכספי בין הצדדים מסורה לפיפ"א, זאת מכוח ההסכם בין הצדדים שקובע תנית בוררות מפורשת (סעיף 4.a.28 ), לפיה:

“In case the disputes and differences are not settled by means of negotiations, the parties shall have the right to address to competent FIFA bodies…”

עוד טען המבקש, כי משהוגשה על ידו תביעה לפיפ"א בטרם הוגשה תביעת המשיב נגדו למוסד לבוררות שליד ההתאחדות, שומה היה על הבורר לנהוג על פי הכלל של "הליך תלוי ועומד", באופן שהבוררות לפניו תעוכב עד לבירור הסכסוך באמצעות פיפ"א.

מטעמים אלו גרס המבקש כי הבורר פעל בהיעדר סמכות, ולפיכך קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

7.

יאמר בתמצית כי עוד טען המבקש שזכויותיו קופחו במסגרת הליך הבוררות שכן לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו נוכח לוחות הזמנים הבלתי סבירים שהוכתבו על ידי הבורר, בזמן שהמבקש שהה בחו"ל עקב עיסוקו, וכי דיון ההוכחות מיום 16.10.2007 התנהל בהיעדרו וגם בשל כך קמות לו עילות נוספות לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(4) וסעיף 24(10) לחוק הבוררות. עוד טען המבקש כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בשל התעלמותו של הבורר מההסכם המקנה את סמכות הדיון למוסדות פיפ"א, ולפיכך קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

8.

המשיב טען כי הסמכות הבלעדית לדון במחלוקת בינו לבין המבקש מסורה למוסד לבוררות שליד ההתאחדות מכוח חובת בוררות סטטוטורית לפי סעיפים 11-10 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק הספורט ). יתר

על כן, טען המשיב כי נוכח העובדה שעסקינן בשחקן המשחק בקבוצה ישראלית וסוכן הרשום בהתאחדות כמו גם על קבוצת כדורגל ישראלית, הרי שלפי סעיף 14 לתקנון סוכני שחקנים הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים מסורה למוסד לבוררות. עוד טען המשיב כי לפיפ"א אין סמכות ייחודית לדון בתובענה, כי לא קיימת עילה לעיכוב הליכי הבוררות בישראל מכוח העיקרון של "הליך תלוי ועומד", כי מירב הזיקות והשכל הישר מובילים למסקנה כי ההתדיינות צריכה להתקיים בפני המוסד לבוררות. כמו כן טען המשיב כי זכויותיו של המבקש בהליכי הבוררות לא קופחו, שכן המבקש ביוזמתו ובמכוון נמנע כל העת מלהגיע לישיבות הבוררות ו/או להגיש כתב הגנה ואף לאחר שניסיונותיו החוזרים להביא לדחיית הליכי הבוררות כשלו בחר המבקש שלא להגיע לישיבת ההוכחות ביום 16.10.2007 ולא להגיש כתב הגנה למרות הארכה שניתנה לו לשם כך. עוד טען המשיב כי תוכנו של פסק הבוררות אינו נוגד את תקנת הציבור ולכן לא מתקיימת עילת ביטול מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי לפי סעיף 5 להסכם התחייבו הצדדים לפעול לפי הוראות הדין החל במדינה הרלוונטית, היינו במדינת ישראל. לפי הוראות סעיפים 11-10 לחוק הספורט חייבים הצדדים לפנות להליכי בוררות במקרה שהתגלעה ביניהם מחלוקת. כמו כן, אף הוראת סעיף 14 לתקנון סוכני השחקנים קובעת בוררות חובה, ובנסיבות העניין הקונקרטי בפני המוסד לבוררות בלבד. בשים לב להוראות הקוגנטיות של חוק הספורט, אין בהתניה הסכמית בין הצדדים לשלול את חובת הבוררות בפני המוסד לבוררות בלבד. מעבר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי אין בהסכם כדי לסייע למבקש שכן הוא אינו מחייב את הצדדים להתדיין בפני מוסדות פיפ"א אלא אך מקנה להם זכות לכך. בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי כי לפי תקנה 22 לתקנות פיפ"א במקרה והתגלע סכסוך בין סוכן שחקנים לבין שחקן כדורגל הרשומים באותה התאחדות, מחויבים המוסדות הרלוונטיים של אותה התאחדות לדון ולהכריע בו. משכך דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש לפיה יש לבטל את פסק הבוררות מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות. מנימוקים אלה אף דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של המבקש מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות.

10.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בחינת התנהלות הבורר, לרבות התייחסותו לבקשת המבקש לעיכוב הליכים, אופן הזמנת הצדדים לדיון והחלטות הביניים שניתנו על ידו, במסגרתן הבהיר הוא את כוונותיו לקיים את הדיון אף אם המבקש לא יופיע לדיון ולא יגיש כתב הגנה – בחינה זו מפריכה את טענות המבקש שלא ניתנה לו הזדמנות להעלות טענותיו ולהציג ראיות. המבקש ניסה שוב ושוב לדחות את הדיון שנקבע בפני הבורר ואף לבטלו בטענה של חוסר סמכות. ניסיונות אלו ובקשותיו, אשר זכו כולן להתייחסותו של הבורר, נדחו. חרף זאת וחרף המועדים שנקבעו לדיון נמנע המבקש מלהגיש כתב הגנה על אף ארכות שניתנו לו לצורך כך. את התנהלותו זו נימק המבקש בטענה כי אין הוא מכיר בסמכות הבורר לדון במחלוקת בין הצדדים לאור העובדה שהוא פנה בעניין זה למוסדות פיפ"א, אולם טענה זו בדבר חוסר סמכותו של הבורר חסרת בסיס. גם אם צד לבוררות סבור כי הבורר פועל בחוסר סמכות אין בכך כדי לאפשר לו שלא להגיע לדיון שנקבע או להצדיק הימנעותו מהגשת כתבי בי דין אלא אם הכיר הבורר בטענה זו. המבקש לא ניצל הזדמנויות רבות שניתנו לו על ידי הבורר והתעלם מהליך הבוררות. בנסיבות אלה אין למבקש להלין אלא על עצמו בנוגע לאי הצגת טענותיו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את טענות המבקש מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות.

11.

כך גם דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור משום שהבורר התעלם מהסכמת הצדדים למסור את הסכסוך ביניהם לבוררות במוסדות פיפ"א. בית המשפט המחוזי קבע כי משהובהר כי למוסד לבוררות קנויה הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים אין כל בסיס לביטול פסק הבוררות בשל היותו נוגד את תקנת הציבור. יתר על כן הטעים בית המשפט המחוזי כי ניתן לבטל פסק בוררות בשל עילה זו רק במקרים חריגים, אולם נסיבות המקרה אינן נמנות על מקרים אלו.

12.

לבסוף, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות בהתאם לבקשת המשיב.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

13.

לטענת המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד ברוך חכים – שגה בית המשפט המחוזי באשרו את פסק הבוררות וטוען הוא כי היה על בית המשפט להיעתר לבקשתו ולהורות על ביטול פסק הבוררות. גם לפניי חוזר המבקש וטוען כי ההסכם בין הצדדים כולל תניית בוררות לפיה סמכות הדיון במחלוקת בין הצדדים מסורה למוסדות פיפ"א. כך, טוען המבקש כי ההסכם בין הצדדים אף מאמץ בלשונו חלקים נרחבים מהוראות תקנון פיפ"א וכי קריאת ההסכם לא יכולה להותיר ספק בדבר כוונת הצדדים באשר לסמכות השיפוט. המבקש מכיר בסמכות דיון מקבילה ואין הוא שולל את סמכות הדיון המסורה להתאחדות, אך הוא טוען כי משתביעתו של המשיב הוגשה להתאחדות כשלושה חודשים לאחר שנפתחו ההליכים בפיפ"א, ולאחר שפיפ"א אישרה כבר במכתב חוזר כי תביעתו של המבקש נקלטה, היה על הבורר לעכב את ההליכים לפניו מכוח העיקרון של "הליך תלוי ועומד". בהקשר זה טוען המבקש כי עסקינן בסוכן שחקנים שעיקר פעילותו בחו"ל ובשחקן זר כאשר ההסכם עמו נחתם בחו"ל וגם נתונים אלו מובילים למסקנה כי הסמכות לדון במחלוקת בין הצדדים מסורה לפיפ"א. בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הוראות חוק הספורט ותקנון סוכני השחקנים שוללים את הסכמת הצדדים וחירותם למסור את סמכות הדיון בעניינם למוסדות פיפ"א. בשל כך טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הבורר פעל בסמכות וסבור הוא כי קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות ואף מכוח סעיף 24(9) לחוק זה נוכח ההתעלמות מהסכמת הצדדים באופן שנוגד את תקנת הציבור.

14.

מוסיף המבקש וטוען כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו ולהתגונן, נוכח נמהרותו של הבורר לסיים את הליך הבוררות תוך התעלמות מהיעדרו של המבקש ומהעובדה שרוב הזמן אין הוא נמצא בארץ נוכח טיב עיסוקו ולכן אינו יכול לנהל את הגנתו כראוי. לפיכך, טוען המבקש כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח העילה המנויה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי התעלם מכל הפגמים הפרוצדוראליים שנפלו בהליך הבוררות ולכן יש לבטל את פסק דינו.

15.

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסף גייר – שב וטוען את הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי, כשהמרכזית שבהן היא העובדה כי המוסד לבוררות היה מוסמך לדון בסכסוך בין הצדדים מכוח חובת בוררות לפי חוק הספורט ומהנימוקים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי לא הייתה כל הצדקה לעיכוב הליכים מכוח העיקרון של "הליך תלוי ועומד". עוד מוסיף המשיב כי בית המשפט המחוזי התייחס לטענותיו של המבקש אודות פגמים דיוניים כביכול שנפלו בהליכי הבוררות, אך גם טענות אלה נדחו בשל התנהלותו של המבקש וניסיונותיו החוזרים לסכל את הבוררות. לבסוף, טוען המשיב כי פסק הבוררות אינו נוגד את תקנת הציבור שכן הצדדים לא הסכימו למסור את סמכות הדיון למוסדות פיפ"א באופן ייחודי ולכן לא ניתן לומר כי תוכנו של פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור.

16.

למען שלמות התמונה יצויין כי ביום 24.6.2009 הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לבקשה.

דיון והכרעה

17.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה ולאחר שעיינתי בתשובותיהם של המשיבים 2-1 ובנספחים להן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

18.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק [ראו למשל: רע"א 3680/2000 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2004); רע"א 1152/09 עמותת מדרש ספרדי ברובע היהודי בירושלים נ' קריית ג'וזף ניסים מיסודו של המרכז הספרדי בירושלים (לא פורסם, 5.4.2009); רע"א 870/09 AHMET SELCUK SAYINSOY

נ' אבוקסיס (לא פורסם, 1.4.2009)]. איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור, זאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

19.

הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית. השאלה בעניין היחס שבין חובת הבוררות הסטטוטורית מכוח חוק הספורט לבין היקף חירותם של צדדים להתנות באופן הסכמי על הוראות חוק אלה ועל תקנוני התאחדויות הספורט הלאומי ולמסור את סמכות הבוררות בעניינם לארגוני ספורט בינלאומיים, כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין, כפי שיפורט להלן.

20.

תניית הבוררות אליה הפנה המשיב אינה תנייה ייחודית, במובן זה שאינה שוללת את סמכות השיפוט של ההתאחדות ואינה מוסרת באופן בלעדי וייחודי את סמכות השיפוט למוסדות פיפ"א. עסקינן בתניית בוררות מקבילה, ואף המבקש אינו מתכחש לכך בשלב זה של הדיון. מעבר לכך, לשון התניה אינה נוקטת במונחים המצביעים על ייחוד הסמכות, כגון: “only” או “obliged” . תניית הבוררות נוקטת בלשון "רכה" יותר

“have the right ” ובכך מלמדת על העובדה כי מדובר בתניית בוררות מקבילה. מסקנה זו נלמדת על דרך ההיקש מההלכה שנקבעה לעניין פרשנות תניות שיפוט זר בהסכמים, ובהקשר זה כבר נקבע כי תניה של שיפוט זר יכול שתהיה ייחודית ויכול שתהיה מקבילה, ומהותה נמדדת על פי לשונה. עניין לנו בפירושה של לשון התניה. תנית שיפוט תתפרש כתניה ייחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסויגת המעניקה סמכות שיפוט לבית משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי משפט אחרים. במקרה של ספק יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה [ראו למשל: ע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S - Continent Israel Schiffahrts G.M.B.H , פ"ד מ(2) 673, 678-677 (1986)]. עוד נקבע בהקשר זה כי אין בתניית שיפוט מקבילה להצדיק עיכוב הליכים ( שם , בעמוד 678). על אף שהדברים נאמרו לעניין תניית שיפוט זר להבדיל מתניית בוררות, ניתן להקיש מעניין לעניין בשל הקרבה הרעיונית שבין מטרת התניות – הסדרת זהות הגורם המברר את המחלוקת בין הצדדים. משכך, לא ניתן לומר כי הבורר פעל בהיעדר סמכות וכי היה מחויב לעכב את ההליכים שהתנהלו לפניו.

21.

זאת ועוד, טוען המבקש כי גם אם מדובר בתניית בוררות מקבילה, הרי שהבורר מחויב היה לעכב את ההליכים שלפניו מכוח העיקרון של "הליך תלוי ועומד" –

lis alibi pendens . אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, בית משפט זה קבע לא אחת כי הסמכות לעכב הליכים מכוח העיקרון של "הליך תלוי ועומד" היא סמכות שבשיקול דעת [ראו למשל: ע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ורבר נ' ורבר , פ"ד נב(5) 817, 832-831 (1998); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 117-116 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )], ולכן גם אם טעה הבורר, ואיני קובע כי כך היה במקרה שלפניי, הרי שמדובר בטעות שבהפעלת שיקול דעת ולא בחריגה מסמכות. כידוע בית משפט זה אינו מחליף את שיקול הדעת של הבורר בשיקול דעתו ולכן אין טעות ביישום הדין מהווה עילה להתערבות בפסק בוררות, שכן גם אם יישם הבורר את הדין באופן מוטעה, הרי שמדובר בטענה בעלת אופי ערעורי היורדת לשורש שיקול דעתו של הבורר אשר אין בית משפט זה נדרש אליה [ראו למשל: רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009) סעיף 12; סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב 1071, 1073 (2005)].

שנית, במכתב המאוחר יותר שקיבל המבקש מפיפ"א (מיום 25.4.2007) נאמר כי:

“…the relevant investigation will be started in due course”.

כלומר, לא רק שהליך הבוררות בוועדה למעמד השחקן בפיפ"א לא החל אלא שהחקירה והבדיקה בנושא לא התרחשו כלל, ולפיכך לא ניתן לומר כי החל "הליך" ועתה הוא תלוי ועומד.

22.

בשולי הדברים יאמר כי הדוקטרינה של "הליך תלוי ועומד" היא דוקטרינה המאפשרת לבית משפט אחד לעכב הליכים אם אותו עניין החל להיות נדון בבית משפט אחר. כבר נקבע כי אחד הרציונאלים שבבסיס עקרון זה הוא הכלל בעניין כבודה של ערכאה מוסמכת אחרת שלפניה הובא העניין לראשונה [ראה למשל: ע"א 1327/01 אפריים נ' אילן , פ"ד נו(6) 775, 782-781 (2002)]. ואולם, טרם הוכרעה השאלה האם הכלל מחייב גם בהליכי בוררות. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, תתכן פרשנות לפיה בורר אינו מחויב לכלל זה, שכן הליך הבוררות שונה מן ההליך השיפוטי הקונבנציונאלי והוא נושא מאפיינים ייחודיים שדווקא בשלם הוא מהווה חלופה נבדלת ולעיתים אף מועדפת על התדיינות בבית המשפט.

23.

משכך, לא נפל כל פגם בהחלטתו של הבורר שלא לעכב את ההליכים שלפניו.

24.

כמו כן לא מצאתי כי נפלו פגמים פרוצדוראליים משמעותיים בהליכי הבוררות, מהטעמים שהצביע עליהם בית המשפט המחוזי ובראשם התנהלותו המזלזלת של המבקש ונסיונותיו החוזרים ונשנים לסכל את הבוררות והימנעותו המכוונת מהגשת כתב הגנה למרות הארכות השונות שניתנו לו. לפיכך, לא ניתן לומר כי נגרם למבקש עיוות הדין, שכן הוא אחראי לנזק שנגרם לו, ככל שנגרם. גם מטעם זה אין מקום להתערב בפסק הבוררות.

25.

יובהר כי אין בהחלטה זו משום הבעת עמדה כלשהי בעניין הכרעתו של בית המשפט המחוזי וקביעתו של הבורר בעניין היחס שבין חובת הבוררות לפי חוק הספורט לבין חירותם של צדדים להתנות על הוראות החוק ולנתב את הבוררות ביניהם לבוררות בארגוני ספורט בינלאומיים. שאלה זו תישאר בצריך עיון.

26.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות לטובת המשיבים 2-1 בסך של 4,000 ש"ח לטובת כל אחד מהם.