רע"א 870/09 Ahmet Selcuk Sayinsoy נ. שלמה דוד אבוקסיס

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.1.2009 בה.פ. 453/08 ובה.פ. 460/08 ( כבוד השופט נ' ישעיה ) במסגרתו אישר את פסק הבוררות שניתן ביום 13.4.2008 על ידי הבורר, רואה החשבון יצחק ברקוביץ' (להלן – פסק הבוררות ) ודחה את בקשתו של המבקש לבטל את פסק הבוררות (להלן – בקשת הביטול ).

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקש הינו אזרח תורכיה. המשיבים 1-3 הינם בעלי המניות של המשיבה 4, חברה אשר עוסקת בייזום פרויקטי נדל"ן ברומניה (להלן – המשיבה ). ביום 4.4.2006 כרתו הצדדים הסכם (נספח ה' לבקשה) שעיקרו הוא שיתוף פעולה עסקי לצורך בניית פרויקטי נדל"ן באירופה (להלן – ההסכם ). שיתוף הפעולה העסקי בין הצדדים התמקד בבניית פרויקטי נדל"ן ברומניה (להלן – המיזם ).

2.

בין הצדדים התגלעו מחלוקות כספיות בשל טענותיו של המבקש באשר לאופן ניהול הכספים שהשקיע במיזם. ביום 5.9.2007 התקשרו הצדדים בהסכם בוררות (נספח ד' לבקשה, להלן – הסכם הבוררות ) לפיו הסכימו הצדדים להעביר את בירור המחלוקות האמורות להליך בוררות לפניי רואה החשבון יצחק ברקוביץ' (להלן –

הבורר ) . באותה העת העניק הבורר שירותי ראיית חשבון לחברות הרומניות שהוקמו על ידי חברת האם של המשיבה, קבוצת דגש (להלן –

קבוצת דגש ), לצורך ביצוע פרויקטי נדל"ן ברומניה, לרבות המיזם. עוד יצויין כי שותפו של הבורר במשרד רואי החשבון שאותו הוא מנהל, רואה החשבון עופר מנירב, שימש כל אותה עת רואה החשבון של קבוצת דגש. פסק הבוררות ניתן ביום 13.4.2008.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות בעוד שהמבקש ביקש לבטלו. המבקש לא צרף לבקשה שלפניי את טענותיו כפי שהועלו במסגרת בקשת הביטול, אולם כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הנימוקים שהעלה המבקש היו כדלקמן: ראשית, טען המבקש כי הבורר לא איפשר לו להשמיע עדים קריטיים ללא נימוק ולפיכך קמה לו עילת ביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ).

שנית, טען המבקש כי הבורר לא נימק את פסק הבוררות וזאת בניגוד לאמור בסעיף 4.2 להסכם הבוררות אשר קובע כי הבורר ינמק את החלטתו, ולפיכך קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות. שלישית, טען המבקש כי הבורר לא פסק בחלק מהנושאים שנמסרו להכרעתו ולכן קמה לו עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. רביעית, נטען כי הבורר לקה בניגוד עניינים ודעה קדומה, הן משום שהכריע במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים על פי עדותו של רואה חשבון מנירב, שותפו, והן משום שקיבל טובת הנאה כספית מהמשיבים ולכן קמה עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול. תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי מעיון בפסק הבוררות עולה שהבורר פסק בעניינים שנמסרו להכרעתו. נקבע, כי הבורר אמנם חייב לפסוק בכל השאלות והמחלוקות שנמסרו להכרעתו, אולם אין הוא חייב להתייחס אליהן ואף לדחותן אחת לאחת באופן מפורש ופרטני, כאשר חוסר התייחסות מפורשת לראיות או נסיבות כאלה ואחרות אינו מצביע, כשלעצמו, על התעלמות הבורר מעניין שהצדדים מסרו להכרעתו. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי די בקיומו של "שלד" הנמקה כדי לעמוד בחובת ההנמקה ואין צורך בהנמקה מפורטת מדי. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי במסגרת ההסכמה על נוהלי הבוררות נקבע כי הבורר לא יאשר הגשת מסמכים או תצהירים נוספים "אלא אם יתקיימו טעמים מיוחדים שיצדיקו זאת לטעמו". המבקש נמנע מלנמק את בקשתו לזימון העדים הנוספים ומשלא שכנע את הבורר בצורך להזמין עדים נוספים ובהעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו זאת, לא נפל פגם בדחיית הבקשה האמורה. עוד נקבע כי אין לקבל את טענת ניגוד העניינים שכן הבורר מונה בהסכמתו של המבקש, אשר ידע על קרבתו של הבורר לקבוצת דגש טרם נתן את הסכמתו למינוי הבורר, כפי שעולה מהצהרות הצדדים בסעיף 4.4 להסכם הבוררות וכי המבקש ידע על הקשר שבין רואה החשבון מנירב לבורר. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכחה טענת המבקש לפיה הבורר קיבל טובת הנאה כספית מהמשיבים וכי אין מקום להתייחס לטענות חמורות אלה שנטענו בעלמא ואשר לא הוכחו.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

5.

במסגרת הבקשה שלפניי טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה הסכמתו למינוי הבורר והצהרתו לפי סעיף 4.4 להסכם הבוררות מאיינת את המשמעות של הימצאות הבורר בניגוד עניינים כלפיו. לטענתו של המבקש, הצדדים הסכימו על מינויו של הבורר בהתבסס על הגדרת המחלוקת שביניהם כמחלוקת חשבונאית אודות היקף הסכומים שהשקיעו במיזם ולא כמחלוקת בדבר טיב היחסים ביניהם. ואולם, הבורר ניתב את ההכרעה במחלוקת, בניגוד להסכם הבוררות, לשאלה האם מדובר בשותפות או בהלוואה גרידא, קרי – הבורר דן בשאלת טיב ההשקעה להבדיל מסכומיה . המבקש טוען כי אילו ידע שזו תהא השאלה שתידון לפני הבורר, לא היה נותן מלכתחילה הסכמתו למינוי הבורר שהכיר היטב את עמדתו המוקדמת של רואה חשבון מנירב, שותפו למשרד, לפיה מערכת היחסים בין הצדדים אינה בגדר שותפות אלא מדובר ביחסי לווה-מלווה, עמדה הנוגדת את טובתו של המבקש. מוסיף המבקש וטוען כי הבורר הודה במכתבו מיום 25.11.2007 (נספח ט' לבקשה) כי הוא לא שימש כרואה החשבון של החברות הרומניות ולכן העברת כספים מהאחרונות לבורר כמוה כמתן טובת הנאה כספית המציבה את הבורר בניגוד עניינים אל מול המבקש. עוד טוען המבקש כי הבורר פגע בכללי הצדק הטבעי עת סירב להיענות לבקשתו לזמן עדים קריטיים מבלי שנימק את החלטתו. לבסוף, טוען המבקש כי הבורר לא דן בחלק מהנושאים שנמסרו להכרעתו, כגון: מצב זכויותיהם של הצדדים בקרקע נשוא הסכסוך דנן, תוקפו של ההסכם וקביעת היקף הזכאות לריבית בעת השבת הכספים.

דיון והכרעה

6.

פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית שהיא בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00

אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605, 615 (2003); רע"א 10570/08

מצנר נ' פלינט

(לא פורסם, 3.3.2009); רע"א 10256/08

שרבט נ' שרבט

(לא פורסם, 10.3.2009); רע"א 10603/08

יצחק נ' חברת פסגת ההלכה בע"מ

(לא פורסם, 10.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי קיימים שיקולי צדק המחייבים התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

7.

סעיף 4.4 להסכם הבוררות קובע כדלקמן:

"הצדדים מצהירים ומאשרים כי ידוע להם שהבורר המוסכם מכיר ויודע חלק מן העובדות והפרטים הכרוכים בחילוקי הדעות שביניהם וכי הסכימו למינוי הבורר המוסכם מתוך ידיעת עובדות אלה לאשורן והם מוותרים בזאת באופן מוחלט וסופי על כל טענה בקשר עם מינויו של הבורר המוסכם וכנגד כושרו, יכולתו ו/או זכותו לשמש בורר ביניהם".

הנה כי כן, המבקש ידע מבעוד מועד אודות היכרותו המוקדמת של הבורר עם העובדות הקשורות למחלוקות ביניהם. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע ממצא עובדתי, אשר המבקש אינו חולק עליו, לפיו המבקש היה מודע לקשר שבין הבורר לרואה החשבון מנירב בטרם נתן הסכמתו למינוי. המבקש הסכים באופן מודע למינוי הבורר ו לפיכך מנוע הוא מלהעלות כעת את טענת ניגוד העניינים, זאת בהתאם לכלל המנחה לפיו "צד לבוררות, אשר במו ידיו יצר עובדה מסוימת, לא יורשה להביא אותה עובדה עצמה כבסיס לטענת ביטול פסק הבורר" [ראו למשל את דבריו של כבוד השופט עציוני בע"א

14/77

דרנל נ' הרש

פ"ד לא(3) 297, 300 (1977); סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב'

1152 (2005)].

8.

למעלה מכך, איני מוצא מקום לקבל את טענת המבקש לפיה אם היה יודע שהבורר ינתב את הבוררות לשאלת טיב ההשקעה להבדיל משאלת היקף ההשקעה, לא היה נותן את הסכמתו למינוי. יש להבחין בין קביעתה של גדר המחלוקת בין הצדדים להליך הבוררות לבין הסיווג והניתוח שמבצע הבורר לשאלות שבמחלוקת שהוא הוסמך להכריע בהן. קביעת גדר המחלוקת מסורה לשיקול דעתם של הצדדים ואולם משעה שזו נקבעה, הניתוח של השאלות המצויות במחלוקת נתון לשיקול דעתו של הבורר, כל עוד פועל הוא בגדר סמכותו. לא שוכנעתי כי הבורר במקרה שלפניי חרג מסמכותו להכריע בחילוקי הדעות בין הצדדים ולפיכך, דינה של טענה זו

להידחות.

9.

בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, שהמבקש לא הוכיח כי המשיבים העניקו לבורר טובת הנאה כספית. כידוע, התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים בלבד

בהם נפלה בפסק דינה של הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר מפני הדברים עולה כי הערכאה הדיונית לא יכולה הייתה להחליט כפי שהחליטה [ראו למשל: ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק) נ' פקיד השומה תל-אביב (לא פורסם, 11.6.2008)]. איני מוצא מקום לסטות מכלל זה בנסיבות המקרה שלפניי. מדובר בטענות קשות וחמורות ביותר אשר לא הוכחו בבית המשפט המחוזי ומוטב היה אילו לא הועלו פעם נוספת במסגרת הבקשה שלפניי.

10.

לאור האמור לעיל, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.