רע"א 1152/09 עמותת מדרש ספרדי ברובע היהודי בירושלים נ. קיית גו'זף ניסים מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.1.2009 בה.פ. 7118/08 ובה.פ. 7088/08 ( כבוד השופטת

העמיתה ר' שטרנברג אליעז ) במסגרתה אישר את פסק הבוררות שניתן ביום 13.2.2008 על ידי הבורר, השופט (בדימוס) ע' קמא ודחה את בקשתם של המבקשים לבטל את פסק הבוררות (להלן בהתאמה – פסק הבוררות ו בקשת הביטול ).

עובדות והליכים קודמים

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיב 2 מחזיק החל משנת 1979, בשכירות, מבנים הידועים בשם המתיבתא הישנה, המתיבתא החדשה ובית הראשון לציון, ברחוב בית מחסה 1 בעיר העתיקה, ירושלים (להלן – הנכס ). ביום 23.2.1999 נכרת חוזה חכירה לדורות בין החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ לבין המשיבה 1 (נספח ג' לבקשה), עמותה שיוסדה במיוחד למטרת ניהול הנכס על ידי נדבן יהודי מארצות הברית, אשר הפכה בעקבות החתימה על החוזה הנ"ל לבעלת זכויות החכירה בנכס. המבקשים מנהלים בנכס מוסד לימודי תורני החל משלהי שנת 1983, וכפי שעולה מפסק הבוררות עושים הם זאת מכוח היתר מסויג שניתן להם בעל פה. במשך השנים הרחיבו המבקשים את שליטתם על שטחים נוספים בנכס ללא נטילת רשות מהמשיבים. דמי השכירות שצריכים לשלם המבקשים למשיבים בגין השימוש בנכס שנויים במחלוקת ארוכת שנים (להלן – דמי השימוש ). בעניין זה ניתן פסק בוררות ביום כ"ו שבט תש"ס (2.2.2000) ע"י הבורר – עורך הדין י' שפירא (כתוארו אז) המחייב את המבקשים לשלם דמי שכירות למשיבים עבור התקופה שתחילתה בשנת 1996 ועד לחודש מרץ 2001, בתוספת ריבית, פיגורים והצמדה כדין. על אף פסק הבוררות הנ"ל נותרה המחלוקת בעינה.

2.

על כן, ביום 4.6.2003 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב תביעה על ידי המשיבים כנגד המבקשים במסגרתו התבקש סילוק ידם של המבקשים מהנכס כמו גם סעד כספי בסך של 2,501,000 ש"ח. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט להעברת ההתדיינות ביניהם לבורר דן יחיד, כבוד השופט (בדימוס) ע' קמא (להלן – הבורר ). ביום 7.6.2004 נחתם הסכם הבוררות (נספח ו' לבקשה) במסגרתו הוסכם כי הבורר רשאי לפסוק על דרך הפשרה, כי הליך הבוררות יסתיים בתוך שלושה חודשים, כי יחולו על הבוררות הדין המהותי ודיני הראיות וכי פסק הבוררות ינומק. במסגרת פסק הבוררות מיום 13.2.2008 (נספח ב' לבקשה), קבע הבורר כי המבקשים ממשיכים להחזיק בחלק הארי של הנכס מבלי ששילמו בעדו דמי שימוש ואף אינם מוכנים לפנותו. עוד קבע הבורר כי למבקשים אין זכות שבדין להמשיך ולהחזיק בנכס שבו הם שולטים הלכה למעשה וכי היה עליהם לשלם למשיבים דמי שימוש עבורו החל משנת 1983, זאת על בסיס

מסמכים, תצהירים, חוות דעת מומחים וראיות נוספות. למעלה מכך קבע הבורר כי המבקשים התבקשו לפנות את הנכס כבר בשנת 1997 ובאותה שנה אף החלו לבצע עבודות חפירה בנכס ללא היתר כדין וללא הסכמת המשיבים לחשיפת קומת מרתף ושיפוץ החדרים שנחשפו על ידם. לפיכך, קבע הבורר כי על המבקשים לפנות את הנכס עד ליום 1.7.2008. דמי השימוש שעל המבקשים לשלם למשיבים נקבעו על דרך הפשרה והועמדו על סך של 2,500,000 בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, זאת בגין השימוש בנכס החל משנת 1983 ועד למועד הפינוי הנ"ל. כמו כן חויבו המבקשים לשלם 500,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, כדמי השתתפות בהוצאות השוטפות של השטח בו הם מחזיקים, לרבות ארנונה.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.

המבקשים לא השלימו עם פסק הבוררות והגישו את בקשת הביטול אשר נומקה על ידם כדלקמן: ראשית, טענו המבקשים כי לא היה מקום לחייב את המבקשים 2-3 בחיוב כספי אישי, משום שאינם חבים אישית בגין חובותיה של המשיבה 1 - העמותה שהם עומדים בראשה. שנית, טענו המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו ופסק בניגוד לדין בכך שחייב את המבקשים בדמי שימוש החל משנת 1983 משום שעל חלק מהתקופה האמורה חלה התיישנות, ולפיכך קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיפים 24(3) ו- 24(7) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ). שלישית, טענו המבקשים כי פסק הבוררות אינו מנומק ולפיכך קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(6) לחוק הבוררות. רביעית, טענו המבקשים כי הבורר לא פסק בכל הסוגיות שנמסרו להכרעתו, היות שהבורר לא הכריע בסוגיית זכויותיהם בנכס, ולפיכך קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(5) לחוק הבוררות. חמישית, טענו המבקשים כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, שכן הם חויבו בתשלום דמי שימוש בגין קומת המרתף שנחשפה ושוחזרה ללא היתר בנייה כדין וללא הסכמת המשיבים, ולפיכך קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות. שישית, טענו המבקשים כי פסק הבוררות לא ניתן במועדו היות שהוסכם כי יינתן שלושה חודשים מיום חתימתו של הסכם הבוררות אולם בפועל הפסק ניתן במועד מאוחר יותר, ולפיכך קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(8) לחוק הבוררות. לבסוף, טענו המבקשים כי הנכס הוחכר בחופזה ושלא כדין למשיבה 1 שלמעשה נשלטת על ידי תושב חוץ המתעתד לנהל במקום בית מלון, על אף שהוא משמש למטרה הנעלה של לימודי קודש לבני העדה הספרדית מזה שנים רבות, ולכן קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(9) לפסק הבוררות.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול ואישר את פסק הבוררות. תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לטענת המבקשים לפיה הבורר חרג מסמכותו בכך שחייבם באופן אישי יחד עם המבקשת 1, זאת משום שבישיבת בוררות מיום 4.7.2004 עלה לדיון מעמדם של המבקשים 2-3. לאחר שהמשיבים הודיעו כי אינם מסכימים לוותר על צירופם האישי של המבקשים 2-3 כצדדים להסכם הבוררות, הצהיר בא כוחם של המבקשים כי הוא מסכים שהמבקשים 2-3 יהיו נתבעים במסגרת הבוררות יחד עם המבקשת 1. מכאן ואילך התנהלה הבוררות ברוח זו ובהשתתפות המבקשים 2-3. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי הבורר פסק בכל המחלוקות שנמסרו להכרעתו וזאת בהתאם לסעיף 1 להסכם הבוררות שהתווה את גדר המחלוקת שנמסרה להכרעת הבורר, על פיו הבורר לא נדרש כלל להכריע בסוגיית זכויותיהם של המבקשים בנכס. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענת התיישנות הינה טענת סף שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה ואילו המבקשים לא העלו אותה במסגרת כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט אלא הטענה צצה לראשונה במסגרת בקשת הביטול. בנוסף, נקבע כי הסכום בו חויבו המבקשים לא נקבע באופן נומינאלי עבור כל שנה ושנה אלא על דרך האומדנה ומכוח הסמכת הבורר לפסוק על דרך הפשרה. עוד נקבע כי גם אם שגה הבורר בעניין חישוב דמי השימוש והתעלם מההתיישנות שחלה על חלק מהסכום, אין הטעות עולה כדי חריגה מסמכות או פסיקה בניגוד לדין המהותי ואין בית המשפט מתערב בפסק בוררות אך בשל טעות בשיקול דעתו של הבורר. נוסף על כן קבע בית המשפט המחוזי כי היקף ההנמקה בפסק הבוררות עומד בחובת ההנמקה החלה על בורר, אשר די לשם קיומה שיהיה בפסק הבוררות "שלד" הנמקה כללי ואין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב לו טענו הצדדים. כן קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם פסק הבוררות ניתן לאחר המועד שנקבע לנתינתו, הרי שהמבקשים לא עמדו בחובה המוטלת עליהם לפי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, משלא שלחו הודעה בכתב לבורר לפיה ישמרו לעצמם את הזכות לטעון לבטלות הפסק בשל עילה זו.

עוד נקבע כי עצם חיובם של המבקשים בגין השימוש בקומת המרתף, שנחפרה ללא היתר ושלא כדין, אינו מכשיר את מעשה הבנייה הפסול ולפיכך פסק הבוררות אינו מנוגד לתקנת הציבור. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא השתכנע שנסיבות המקרה מצדיקות התערבות מטעמי צדק.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

5.

המבקשים לא השלימו עם החלטתו של בית המשפט המחוזי והגישו את הבקשה שלפניי. בסמוך לאחר הגשת הבקשה, הגישו בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי ובהחלטתי מיום 22.2.2009 הוריתי על עיכוב ביצוע אירעי ועל קבלת תשובת המשיבים לבקשה. בנוסף, ביום 16.3.2009, טרם הגשת תשובתם, הגישו המשיבים בקשה לחייב את המבקשים בהפקדת עירבון בטרם ידונו בקשותיהם לגופן. בהחלטתי מיום 18.3.2009 קבעתי כי בשלב זה אין מקום לחייב את המבקשים בהפקדת עירבון וכי הבקשה להפקדת עירבון תידון לאחר שהמשיבים יגישו את תגובתם לבקשת עיכוב הביצוע.

6.

במסגרת הבקשה שלפניי שבים המבקשים ומעלים את אותן הטענות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי, תוך שהם מדגישים כי טעותו של הבורר בכך שחייבם בדמי שימוש בגין אותן שנים שחלה עליהן התיישנות אינה בגדר טעות ביישום הדין או בשיקול דעתו של הבורר, אלא מדובר בהתעלמות מהדין ובחריגה מסמכות. גם המשיבים אינם מחדשים בתשובתם ונשענים בנימוקיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת הביטול, תוך שהם מדגישים כי אין הבקשה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ולפיכך לא מתקיימים תנאי היסוד להענקת רשות ערעור.

דיון והכרעה

7.

פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים , המעוררים שאלה עקרונית שהיא בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00

אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605, 615 (2003); ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז (5) 933, 942 (2003); רע"א 2766/2006 סבג נ' רחמים ( לא פורסם , 21.1.2008) ; רע"א 10603/08

יצחק נ' חברת פסגת ההלכה בע"מ

(לא פורסם, 10.3.2009) ; רע"א 11036/08 קנפלר נ' קרמר (לא פורסם, 16.3.2009)]. עיינתי בבקשה על צרופותיה ולא מצאתי בה כל טענה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, קל וחומר שאלה בעלת אופי עקרוני, כפי שטוענים המבקשים. כל טענותיהם של המבקשים בדבר הפגמים שנפלו, לכאורה, בפסק הבוררות מתמקדות בנסיבות המקרה הפרטי שלהם.

8.

אמנם המבקשים טוענים כי יש צורך לשנות את ההלכה הנוהגת בדבר התערבות בפסק בוררות בשל טעות שנפלה בשיקול דעתו של הבורר, ואולם איני סבור כי יש בכך להצדיק מתן רשות ערעור וזאת לאור ההלכה הידועה והמושרשת היטב לפיה בית המשפט אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של הבורר ואינו בוחן את אופן הפעלת שיקול דעתו גם אם נפלה בו טעות עובדתית או משפטית, זאת כל אימת שהבורר פעל בגדרי סמכותו ובהתאם לנוהלי הבוררות [ראו למשל: רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 542 (2005); דנ"א 821/05 אפרים שועלי בנין השקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד (לא פורסם, 5.5.2005); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט

(לא פורסם, 3.3.2009) וראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות-דין ונוהל כרך ב' 963-964 (2005)]. בנסיבות המקרה שלפניי, סבורני כי הבורר פעל בגדר סמכותו באופן שאינו מקים עילה להתערב בפסק הבוררות. לפיכך, איני מוצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, על יסוד הטעמים המפורטים בו שתוארו לעיל.

9.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משכך, מתייתר הצורך לדון בבקשתם של המשיבים לחייב את המבקשים בהפקדת עירבון.

10.

המבקשים ישאו בהוצאותיהם של המשיבים בגין בקשה זו ובשכר טרחת עורכי דינם בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.