רע"א 11036/08 אליהו קנפלר נ. דב קרמר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.11.2008 בה.פ. 5383/06 ובה.פ. 5394/06 ( כבוד השופטת א' אפעל-גבאי )

אשר דחה את בקשתו של המבקש לאישור "פסק הבוררות" שניתן על ידי הרב צבי ברוורמן (להלן – הרב ברוורמן ) ביום כ"ו אדר תשס"ו (26.3.2006) (להלן – בקשת האישור ) ומנגד קיבל את טענתו של המשיב כי אין מדובר בפסק בוררות.

עובדות והליכים קודמים

1.

הצדדים בבקשה שלפניי הינם חסידי קהילת ברסלב. בין הצדדים נתגלע סכסוך באשר לזכויות הקנייניות בבית המלון "שערי ציון" הממוקם בעיר אומן שבאוקראינה, במרחק קצר מקברו של רבי נחמן מברסלב (להלן – המלון ). גלגוליו השונים של הסכסוך נדונו הן לפני בית דין צדק של העדה החרדית והן לפני בתי המשפט של אוקראינה, כאשר בעלי דין נוספים היו צד להליכים אלה. בסיכומו של דבר מונה הרב ברוורמן, אשר עומד בראש בית ההוראה לדיני ממונות "שערי מישור" בישיבה הגדולה מאה שערים ירושלים, לטפל בסכסוך שבין הצדדים. הגם שבין הצדדים נחתם בראשית חודש שבט תשס"ו (ראשית חודש פברואר 2006) מסמך שכותרתו "שטר בוררות" (להלן – שטר הבוררות ), קיימת בין הצדדים מחלוקת עובדתית בשאלה באיזה מועד מונה הרב ברוורמן לתפקידו – האם כחצי שנה לפני שנחתם שטר הבוררות או רק במועד חתימתו. בנוסף, קיימת מחלוקת עובדתית נוספת בשאלת מעמדו של הרב ברוורמן – האם שימש כמגשר בין הצדדים או כבורר והאם ההליך שהתנהל לפניו היה הליך גישור או הליך בוררות. במסגרת ההליך שהתנהל בפני הרב ברוורמן, בחודש שבט תשס"ו (פברואר 2006), נחתם בין הצדדים מסמך הנושא את הכותרת "הסכם" אשר לא צויין על גביו היום המדויק בו הוא נחתם (להלן – המסמך הראשון ). למסמך הראשון הוסיפו הצדדים תוספת שנחתמה ביום ב' שבט תשס"ו (31.1.2006). עיקרי המסמך הראשון הינם כי המשיב יעביר את הבעלות במלון למבקש כנגד תשלום של 500,000 דולר ארה"ב כאשר 400,000 דולר ארה"ב מתוכם ישולמו במזומן ו 100,000 דולר ארה"ב הנותרים ישולמו בדרך אשר יקבעו ביניהם הצדדים. ההסכם לא קוים על ידי הצדדים וביום כ"ו אדר תשס"ו (26.3.2006) חתם הרב ברוורמן על מסמך נוסף שכותרתו "פסק בוררות" אשר קבע כי המלון שייך למבקש והוצא ממנו במרמה וגניבה על ידי "מקומיים" ועל כן על המשיב ושותפו לעסקים (אשר נמחק מההליך על ידי בית המשפט המחוזי) להעביר את זכויותיהם במלון למבקש (להלן – פסק הבוררות ).

ההליכים בבית המשפט המחוזי

2.

מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי ביום 30.10.2006 הגיש המבקש בקשה לאישורו של פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיב איחר את המועד להגשת בקשה לביטולו וביקש כי יוארך לו המועד לעשות כן. בקשתו נדחתה וערעור שהוגש על החלטה זו נדחה אף הוא. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת האישור וקיבל את טענתו של המשיב כי אין מדובר בפסק בוררות על אף שחלפו 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק הבוררות , תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ) . בית המשפט קבע כי בניגוד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, אשר יש להגישה תוך 45 ימים לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות, העלאת טענה כי המסמך נשוא התובענה אינו פסק בורר אינה טעונה הגשת בקשה לביטול פסק בורר וממילא לא חלה לגביה מסגרת הזמנים האמורה, זאת בהסתמך על האמור ברע"א 2979/98 עו"ד קמינר נ' בן משה , פ"ד נב(4) 274 (1998) ובע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס , פ"ד מה(4) 828 (1991).

3.

בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שמיעת עדויות, כי ההליך שהתנהל בפני הרב ברוורמן עד למועד חתימת המסמך הראשון לא היה הליך בוררות וכי מעמדו של הרב ברוורמן היה כשל מפשר ומגשר. ודוק – במסגרת המסמך הראשון נקבעה תניה לפיה כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים באשר לביצועו יידון לפני הרב ברוורמן, תניה אשר לפי קביעתו של בית המשפט הינה תנית בוררות. יחד עם זאת, נקבע כי המסמך השני, שכותרתו כזכור "פסק בוררות", אינו פסק בוררות אלא מסמך שגובש כתוצר של הליך גישור שניהל הרב ברוורמן בין הצדדים לאחר שאלו לא יישמו את אשר הוסכם ביניהם במסגרת המסמך הראשון. הכרעתו של בית המשפט המחוזי הושתתה על מספר נימוקים, כדלקמן: ראשית, נקבע כי אין כל ראיה כי מי מהצדדים יזם הליך בוררות לאחר חתימת המסמך הראשון. שנית, נקבע כי אין כל ראיה מתי נעשתה פניה לרב ברוורמן בעניין הבוררות. שלישית, נקבע כי מעולם לא התקיימה ישיבה משותפת בה נכחו כל הצדדים ולא נשמרו מאפייניו המעין שיפוטיים של הליך הבוררות. לבסוף, נקבע כי מעולם לא הוגדרה מסגרת הבוררות ולא נקבעו נוהליה.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

4.

טענתו העיקרית של המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי היא כי מאז ומעולם ההליכים שהתנהלו בפני הרב ברוורמן היו הליכי בוררות וכי מעולם לא דובר על הליך גישור. לטענתו של המבקש, עצם חתימתו של שטר הבוררות כחצי שנה לאחר שהחל הליך הבוררות אינה גורעת מהגדרתם של ההליכים שקדמו לו כהליכי בוררות. לאור זאת, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המסמך הראשון הינו הסכם מכר ולא פסק בוררות.

5.

המבקש מוסיף וטוען כי היות שהמסמך השני הינו פסק בוררות, הרי שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לקבל את טענותיו של המשיב בדבר בטלות הסכם הבוררות היות שאלה נטענו באיחור – לאחר 45 הימים הקצובים לשם כך בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. יתר על כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בהגדרת המחלוקת בין הצדדים, שכן הליך הבוררות בין הצדדים החל עוד קודם לחתימת המסמך הראשון וככזה אף המשיך גם לאחריו. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המסמך הראשון הינו הסכם מכר ולא הסכם פשרה שהינו תוצר של הליך בוררות.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

7.

פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים , המעוררים שאלה עקרונית שהיא בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00

אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 615 (2003); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009); רע"א 10256/08 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 10.3.2009); רע"א 10603/08 יצחק נ' חברת פסגת ההלכה בע"מ (לא פורסם, 10.3.2009)].

8.לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי משיקולי צדק ומניעת עיוות דין.

9 .

קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן שני ההליכים שהתנהלו לפני הרב ברוורמן היו הליכי גישור ולא הליכי בוררות וכי המסמך הראשון הינו הסכם מכר ולא הסכם פשרה שהוא תוצר של הליך בוררות, נסמכו על ממצאים עובדתיים שהתבססו על שמיעת עדים בלתי אמצעית, לרבות שמיעת עדותו של הרב ברוורמן בדלתיים סגורות, היות שהאחרון טען כי הוא נתון לאיומים.

הלכה ידועה היא שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, במיוחד כאשר אלה מושתתים על עדויות ושמיעת ראיות בלתי אמצעית [ראו למשל: סעיף י"ב לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין

בע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון

(לא פורסם, 3.2.2009)]. התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים בלבד בהם נפלה בפסק דינו של הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר מפני הדברים עולה כי הערכאה הדיונית לא יכולה הייתה להחליט כפי שהחליטה [ראו למשל: ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק) נ' פקיד השומה תל-אביב (לא פורסם, 11.6.2008)].

במקרה שלפניי, פירט בית המשפט המחוזי את נימוקיו תוך ניתוח הראיות שהונחו לפניו ואיני סבור כי נפלה בפסק דינו טעות, קל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בממצאי העובדה שנקבעו על ידו.

10.

לבסוף, סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב לא אחר את המועד להעלאת הטענה כי המסמך נשוא התובענה אינו פסק בוררות. הטעם לכך הוא שאין הכרח להעלות טענה לפיה המסמך נשוא התובענה אינו פסק בוררות במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 23(ב) לחוק הבוררות אלא ניתן להעלותה במסגרת בקשה לסעד הצהרתי, ראו אוטולנגי בעמ' 962:

...עם זאת כאשר אין מדובר ב"פסק", הגם שאולי זו כותרתו, אין צורך בהגשת בקשה לביטולו, וניתן לבקש הצהרה על בטלותו.

משמדובר בטענה שאינה מועלית במסגרת בקשת ביטול לפי סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, הרי שאין חלה עליה המגבלה של 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק הבוררות.

11.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.