רע"א 993/10 מרכז להחדרת ערכים "עוללים" נתניה נ. יצחק אהרוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני ) בה.פ. 1110/06 ובה.פ. 1160/06 מיום 19.12.2009 במסגרתו אושר פסק בוררות שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה ביום 13.12.2004 (להלן: פסק הבוררות ).

רקע והליכים קודמים

1.

בשנת 1993 חתמו המבקשים 3-2, אליעזר סורוצקין ושלמה רדונסקי (להלן: אליעזר ו- שלמה , בהתאמה) בשם המבקשת 1, מרכז להחדרת ערכים "עוללים" נתניה (להלן: עמותת עוללים ), על חוזה לשכירת מבנה השייך למשיבה 2, עמותת בית הכנסת "אהל יצחק" (להלן: בית הכנסת ). בנוסף, חתמו המבקשים 3-2 כערבים על שטר ביטחון בסך 25,000 ש"ח להבטחת חיובים הנובעים מן החוזה. בשם בית הכנסת חתם על חוזה השכירות המשיב 1, יצחק אהרוני (להלן: אהרוני ), גבאי וחבר ועד בית הכנסת.

2.

לאחר חתימת החוזה הנ"ל התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לדמי השכירות בעבור המבנה וביום 6.3.2001 נחתם שטר בוררות בין שלמה לבין אהרוני במסגרתו הוסכם כי בית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין הרבני ) ידון במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים. בנוסף, הוסכם כי בית הדין הרבני "יוכל לדון בהתאם לתקנות הדיון בבית הדין, ולהוציא פסק-דין, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור או מוחלט, פה אחד או ברוב דעות ללא הגבלת זמן".

3.

בהתאם לשטר הבוררות הנ"ל הגיש אהרוני, בשם בית הכנסת, תביעה כנגד המבקשים לבית הדין הרבני לתשלום דמי שכירות בעבור המבנה. במסגרת פסק הבוררות קבע בית הדין הרבני כדלקמן:

"א) על עמותת עוללים לשלם לביהכנ"ס אהל יצחק סך של 17,200$ + 36,096 ש"ח.

ב.ה"ה אליעזר סורוצקין ושלמה רדונסקי ערבים אישית לתשלום חלק מהחוב על סך 12,500 ש"ח כל אחד".

4.

ביום 13.9.2006 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות, וביום 27.9.2006 הגישו המבקשים בקשה לביטולו. בגדר בקשתם לביטול פסק הבוררות הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשתה לפי הוראותיו של סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) הקובע כי יש להגיש בקשה מעין זו בתוך 45 ימים מהיום בו ניתן פסק הבוררות.

5.

במסגרת בקשת הביטול טענו המבקשים כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו ופעל ללא סמכות בהכריעו כבורר בעניין המצוי מחוץ לגדר סמכותו העניינית. המבקשים הפנו בעניין זה לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 6.4.2006) (להלן: עניין

סימה אמיר ). בנוסף, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות אשר ניתן לטובת ונגד צדדים שלא חתמו על שטר הבוררות. לדבריהם, בעת החתימה על שטר הבוררות לא ביקשו המשיבים לתבוע את עמותת עוללים, אלא הם תבעו אך את המשיבים 3-2.

לעניין הארכת המועד סברו המבקשים כי טענתם השנייה נופלת לגדרו של סעיף 24(1) לחוק הבוררות, המקנה לבית המשפט סמכות לבטל פסק בוררות אם "לא היה הסכם בוררות בר תוקף", ולכן לא חלה לגביה המגבלה הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות. באשר לטענתם הראשונה, ביקשו המבקשים ארכה וטענו כי משלא הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות על ידי המשיבים במשך כשנתיים, סברו הם שהמשיבים זנחו את תביעתם; כי פסק דינו של בית משפט זה בעניין סימה אמיר , עליו הם הסתמכו בבקשתם, ניתן אך ביום 6.4.2006; וכי משפתחו המשיבים תיק בהוצאה לפועל על יסוד פסק הבוררות, מבלי שביקשו קודם לכן את אישורו, אין זה סביר לדרוש מהמבקשים להגיש, במקביל להליך זה לו התנגדו, גם בקשה לביטול פסק הבורר.

6.

המשיבים טענו מנגד כי אין למבקשים אפשרות להעלות טענה בדבר סמכותו של בית הדין הרבני לאחר שהם עצמם חתמו על שטר בוררות שהסמיך אותו לדון בסכסוך, ניהלו בפניו את ההליך במשך תקופה ארוכה ולא טענו במסגרתו כל טענה באשר לחוסר סמכותו. בנוסף טענו המשיבים כי לבית הדין הרבני קיימת, מאז ומתמיד, סמכות לדון כבורר בענייני ממונות מכוח הסכמת הצדדים. המשיבים ביקשו לאבחן את נסיבות המקרה דנן מנסיבות עניין סימה אמיר וטענו כי באותו העניין לא שאב בית הדין הרבני את סמכותו מכוח הסכם בוררות שנחתם כדין. בנוסף טענו המשיבים כי פסק הבוררות ניתן עובר לפרסומו של פסק הדין בעניין סימה אמיר ולפיכך אין להחילו באופן רטרואקטיבי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים לפיה פסק הבוררות ניתן לטובת וכנגד צדדים אשר לא חתמו על שטר הבוררות, בקובעו:

"אין בידי לקבל טענה זו. מן האמור בפסק הבורר עולה בבירור כי המשיבים התכוונו, במועד החתימה על שטר הבוררות, לתבוע גם את העמותה, שכן היא זו שחתומה על חוזה השכירות; המבקשים 3-2 חתמו בשמה... גם אם נקודה זו לא היתה ברורה למבקשים בעת חתימת שטר הבוררות, ואינני סבור כך, הרי שהנקודה הובהרה לחלוטין על ידי המשיבים במהלך הבוררות. המבקשים לא התנגדו להמשך קיום הבוררות, לאחר שהובהר כי העמותה קיימת, ולאחר שהמשיבים הבהירו כי הם תובעים את שלושת המבקשים. העובדה שהמבקשים טענו בפני הבורר טענות בשם העמותה, ריפאה את הפגם הפורמלי הנ"ל" (סעיף 10 לפסק הדין).

לפי בית המשפט המחוזי המבקשים 3-2 פעלו, בכל הקשור לחוזה השכירות, כ"ידה הארוכה" של עמותת עוללים וחתמו על החוזה בשמה, וכך פעל גם אהרוני בעניינו של בית הכנסת. בית המשפט המחוזי ציין כי במסגרת הליך הבוררות נשאל אהרוני מפורשות האם הוא תובע רק את שלמה או שמא גם את עמותת עוללים ואת אליעזר, וזה הבהיר כי הוא תובע את כל השלושה, שכן המבקשים 3-2 חתמו כערבים לחובותיה של העמותה. בעניין זה נקבע כי:

"אין בפני ראיה, או אף טענה, כי המבקשים מחו כנגד אמירתו הנ"ל של אהרוני, בטענה שהעמותה איננה צד להליך הבוררות. להיפך, מפסק הבורר עולה כי במהלך דיוני הבוררות טענו המבקשים טענות רבות בשם העמותה" (סעיף 12 לפסק הדין).

בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי במהלך הבוררות טענו המבקשים 3-2 כי חובת התשלום של דמי השכירות אינה מוטלת עליהם וקבע כי לאחר שטענה זו התקבלה, כמעט במלואה, במסגרת פסק הבוררות ועמותת עוללים חויבה בתשלום מירב הסכום למשיבים, אין באפשרותם של המבקשים לבוא ולטעון כי העמותה כלל לא היתה צד לבוררות.

8.

מכאן עבר בית המשפט המחוזי לבחינת טענתם השנייה של המבקשים, חוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסכסוך בין הצדדים. ראשית נדרש בית המשפט לשאלת הארכת המועד וקבע כי:

"במקרה דנן לא מצאתי כי מתקיימים טעמים המצדיקים ארכה של קרוב לשנתיים בהגשת בקשת הביטול. יש לזכור כי הטעמים המיוחדים צריכים "להסביר" את האיחור, וכי טענות בדבר סיכויים טובים לזכות בבקשה אינם מספיקים"

(סעיף 16 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי קבע כי במועד בו פנו המשיבים להוצאה לפועל על מנת לאכוף את הפסק, היה על המבקשים לדעת כי המשיבים לא זנחו את תביעתם ולהגיש את בקשת הביטול. בית המשפט ציין כי בקשת הביטול אינה מותנית בפעולה כלשהי מצד הזוכה ולפיכך אין לקשור בין פתיחת תיק ההוצאה לפועל, והתנגדות המבקשים במסגרתו, לבין העובדה שהבקשה לביטול פסק הבוררות לא הוגשה במועד. בנוסף נקבע כי פסק הדין בעניין סימה אמיר ניתן כחצי שנה עובר להגשת בקשת הביטול, והעובדה שהמבקשים לא היו מודעים לו אין די בה.

9.

יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות אינה נדחית רק בגין האיחור בהגשתה, אלא כי יש לדחותה גם לגופו של עניין. במסגרת הכרעתו קבע בית המשפט המחוזי כי אין להחיל את פסק הדין בעניין סימה אמיר באופן רטרואקטיבי, בייחוד בנסיבות המקרה דנן בהן המבקשים לא העלו טענה בנוגע לסמכותו של בית הדין הרבני בהזדמנות הראשונה:

"אין להתיר למבקשים להעלות בבקשה לביטול פסק בורר טענה של חוסר סמכות עניינית שלא העלו בפני בית הדין הרבני, חרף קיומם של כמה פסקי דין בבית המשפט העליון שהציבו סימן שאלה בענין סביב סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון כבוררים בסכסוך אזרחי" (סעיף 23 לפסק הדין).

ובהמשך:

"בענייננו, התנהל הליך בוררות בפני בית הדין הרבני במשך תקופה ארוכה (למעלה משנתיים), שבסופה ניתן פסק בוררות מפורט, מבוסס ומנומק לעילא ולעילא. מפסק הבורר עולה כי המבקשים, בהתעלמותם ובהתחמקותם מזימונים לדין, אחראים במידה רבה לעיכובים בניהול ההליך... אין בפני ראיה, ואף לא טענה, כי במשך השנים בהן התנהל ההליך, הטילו המבקשים ספק, ולו ברמז, בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בסכסוך בינם לבין המשיבים. פסק הדין בעניין סימה אמיר ניתן אמנם לאחר שהסתיימו הדיונים בפני הבורר, אך כפי שפורט לעיל בית המשפט העליון הביע ספק בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק כבורר עוד בתחילת שנות התשעים. העובדה שהמבקשים לא התיחסו לקושי זה במהלך הבוררות, מחזקת את התחושה שהעלאת הטענה כעת איננה אלא ניסיון נוסף של המבקשים להתחמק מתשלום חובם. התנהלות זו הינה בדיוק ההתנהלות אותה ביקשו בתי המשפט, כמו גם המחוקק, למנוע, כאשר הביעו דעתם כי ישנם מקרים בהם אין לאפשר העלאת טענת חוסר סמכות בשלבים מאוחרים של ההליך" (פסקה 25 לפסק הדין).

נוכח דברים אלו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הבוררות והורה על אישורו. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ש"ח ואת אגרת בית המשפט, וכן כי עליהם לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

10.

במסגרת בקשתם חוזרים המבקשים על טענתם לפיה בעת החתימה על שטר הבוררות לא ביקשו המשיבים לתבוע את עמותת עוללים וביססו את תביעתם אך על עילת התביעה האישית כנגד המבקשים 3-2, מכאן שלטענתם יש להחיל את סעיף 24(1) לחוק הבוררות בכל הנוגע לעמותת עוללים. כמו כן טוענת המבקשת את טענת חוסר הסמכות שהועלתה בבית המשפט המחוזי. לדבריה, יש לקבוע "קו תיחום" שלפיו בית המשפט ימנע מלאשר פסקי בוררות שניתנו על ידי בית הדין הרבני בעניינים שלא מצוים בתחום סמכותו ושלא אושרו או לא בוצעו עובר למתן פסק הדין בעניין סימה אמיר . יש לציין כי המבקשים 3-2 אינם מצטרפים לטענה זו והם מקבלים על עצמם את שפסק בית הדין הרבני בעניינם. יחד עם זאת, המבקשים כולם יוצאים כנגד סכום ההוצאות בו חויבו על ידי בית המשפט המחוזי וטוענים כי מדובר בסכום גבוה בהתחשב בנסיבות המקרה בהן הליך הבוררות עצמו נסוב על 110,000 ש"ח בלבד וכאשר התקיימה בבית המשפט המחוזי ישיבה מקדמית אחת בלבד במהלכה הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על פי הסיכומים שהונחו לפניו.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה, אף ללא צורך בקבלת תגובתם של המשיבים.

12.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין ראו: [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' 1237 (2005) (להלן: אוטולנגי ); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2003); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ

(לא פורסם, 11.7.2000)].

13.

אכן, בפסק הדין בעניין סימה אמיר הושארה בצריך עיון שאלת תוקפן המשפטי המחייב של הכרעות בית הדין הרבני אשר ניתנו, עובר למתן פסק הדין, מכוח הסכמת בעלי הדין (ראו: עניין סימה אמיר , פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ) ולכאורה השאלה דנן מתעוררת בענייננו. יחד עם זאת, איני סבור כי המקרה דנן ונסיבותיו הספציפיות מחייבים הכרעה בשאלה זו, זאת נוכח איחורם של המבקשים בהגשת הבקשה לביטול.

כאמור, על פי סעיף 27(א) לחוק הבוררות רשאי בית המשפט להאריך את התקופה להגשת בקשת ביטול אל מעבר 45 ימים, וזאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". באשר למושג "טעמים מיוחדים" נפסק ברע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ (לא פורסם, 6.1.2010):

"מושג "הטעמים המיוחדים" למתן הארכת מועד מקובל בהליכים אזרחיים. תוכנו של מושג זה יפה גם להארכת מועדים לצורך ענייני בוררות. הארכת מועד תהייה מוצדקת מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי, בעל משקל, המסביר ומתרץ את העיכוב שחל בנקיטת ההליך על ידי בעל הדין. על פי רוב, טעם כזה יתקיים כאשר העיכוב נובע מסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות, או מאילוצים שאינם נתונים לשליטתו של בעל הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים את הליך הבוררות באופן מהיר ויעיל" ( פסקה 14 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי בחן את טענותיהם של המבקשים אחת לאחת, וקבע כי אלה אינן עולות לכדי "טעמים מיוחדים" ולפיכך אינן מצדיקות היענות לבקשה. סבורני כי קביעה זו בדין יסודה וכי לא הוכח, בנסיבות המקרה דנן, קיומו של "טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על-ידי בעל דין" [רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסם, 5.4.2007)]. יתרה מכך, במסגרת הבקשה דנן לא חוזרים המבקשים על טענה זו ואינם מנסים להצדיק את האיחור בהגשת בקשת הביטול בסיבות כלשהן, ואף מטעם זה דין בקשתם להידחות.

14.

כמו כן, סבורני כי גם טענתם הנוספת של המבקשים אינה מצדיקה היענות לבקשתם. כזכור, על פי טענת המבקשים פסק הבוררות קבע קביעות לטובת וכנגד צדדים שלא היו חתומים על שטר הבוררות. הטענה הנ"ל נטענה בפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה אותה בהסתמך על חומר הראיות שהונח לפניו. סבורני כי אין מקום להתערב בקביעה זו, שכן מדובר בקביעה המושתתת על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, ממצאים בהם ערכאת הערעור אינה מתערבת אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם [ראו, בין היתר: רע"א 11036/08 קנפלר נ' קרמר (לא פורסם, 16.3.2009)]. בית המשפט המחוזי קבע כי במהלך הליך הבוררות טענו המבקשים 3-2 טענות בשם עמותת עוללים, בין היתר טענה לפיה חובת התשלום של דמי השכירות מוטלת על העמותה. גם אני סבור, כפי שקבע בית המשפט, כי משהעלו המבקשים 3-2 טענה זו אין הם יכולים לבוא ולטעון, שנתיים לאחר שניתן פסק הבוררות, כי עמותת עוללים כלל לא היתה צד לשטר הבוררות. זאת, על אחת כמה וכמה לאחר שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי במהלך הליך הבוררות הבהיר אהרוני מפורשות כי הוא תובע את שלושת המבקשים גם יחד.

באם סברו המבקשים כי שטר הבוררות לא חל על עמותת עוללים, היה עליהם להעלות טענתם במועד זה ובמהלך הליך הבוררות, ולא לשקוט על השמרים ולהמתין עם טענתם עד לאחר שהוגשה בקשת המשיבים לאישור פסק הבוררות.

15.

לסיום, איני סבור כי יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לסכום ההוצאות שהושת על המבקשים במסגרת פסק הדין, שכן הלכה היא שבית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בסכום ההוצאות שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם יש חריגה בולטת מהמקובל [ אוטולנגי , כרך ב' 1241; רע"א 9783/09 גרוכובסקי נ' מלול (לא פורסם, 14.3.2010)], חריגה אשר לא התקיימה בנסיבות המקרה דנן.

16.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.