פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
9783/09
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקש:
יעקב גרוכובסקי
נ ג ד
המשיבים:
1. אוריאל מלול
2. יוסף בן ישי
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 9680/09 ובבש"א 6649/09 מיום 1.11.2009 אשר
ניתנה על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז.
בשם המבקש:
עו"ד ז' הופמן
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז ) בבש"א 9680/09 ובבש"א 6649/09 מיום 1.11.2009 במסגרתה בוטל פסק הבוררות אשר ניתן ביום 14.9.2009 בבית דין ירושלים לדיני ממונות ובירור יוחסין (להלן: פסק הבוררות ).
רקע והליכים קודמים
1.
המשיב 2 (להלן: יוסף ) הינו בעלים רשום של דירה בבית משותף בשכונת רוממה בירושלים, הידועה כגוש 30077, חלקה 78, תת חלקה 12 (להלן: הדירה ). לדירה, ששטחה 40 מ"ר, מוצמד, בשיתוף עם הדירה שרשומה על שמו של אנדרו יעקב שפרונג (להלן: אנדרו ), "הול" ששטחו 27.6. מ"ר. המבקש הוא שלוחו של אנדרו והוא שחתם על שטר הבוררות בין הצדדים.
2.
יוסף לקה באירוע מוחי ואושפז בשל כך בבית חולים לזמן ממושך. לטענתו, בזמן זה בנה המבקש קיר החוסם בפניו את הכניסה לדירתו. המבקש, שאינו בעל הזכויות בקרקע, פנה ביום 12.2.2008 לבית דין ירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין (להלן: בית הדין ) וביקש ממנו לתת צו מניעה האוסר על יוסף, או על מי מטעמו, לבצע כל פעילות בכניסה לדירה. באותו היום ניתן צו המניעה המבוקש ושני הצדדים זומנו לדיון בפני בית הדין. הדיון בבית הדין התקיים ביום 17.3.2008 במעמד המבקש בלבד. ביום 1.4.2008 ניתן "פסק דין ביניים" על ידי בית הדין הקובע כדלקמן:
"ההול נשוא המחלוקת ישאר בחזקת מר גרוכובסקי (המבקש – י.ד) ונעול רק על ידו, ולמר בן-ישי (יוסף – י.ד.) אסור להיכנס להול הנ"ל, ו/או לעשות כל פעולת פריצה להול, או הריסה, ו/או החלפת מנעול מדלת הכניסה מבחוץ אל ההול, והקיר שבין הדירה של בן-ישי להול ישאר סגור".
המחלוקת הובאה במקביל אל פתחו של המפקח על רישום המקרקעין (להלן: המפקח ), אשר הוציא ביום 10.3.2008 צווים האוסרים על המבקש לחסום את הגישה ואת המעבר לדירתו של יוסף. בהחלטתו מיום 9.7.2008 קבע המפקח כי צווי הביניים יישארו בעינם והדגיש כי:
"בנסיבות אלו, משהוכרע בעניין הנ"ל, אין מקום שתוגש בקשה נוספת על ידי המבקש, כפי שנעשה, ודינה להידחות".
3.
המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישורו של "פסק דין ביניים" שניתן על ידי בית הדין (ה"פ 7141/08, ה"פ 7117/08). במסגרת החלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתייחס אל פסק הדין של בית הדין כ"פסק דין ביניים" שכן זה עוסק בצווים זמניים אשר ניתנו מדי פעם, לפי בקשת המבקש:
"סעד זמני, כשמו כן הוא, מוגבל בזמן וניתן לשינוי המתחייב משינוי נסיבות. אשר על כן, אין מקום ליתן להחלטות בית הדין הנכבד מעמד המקביל לפסק דין ביניים, כמבוקש בבקשה לאישור ההחלטות. לאור מסקנה זו, אין מקום לאשר את החלטות בית הדין הנכבד, במסגרת סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968" ( שם , עמוד 5).
נוכח זאת דחה בית המשפט את בקשתו של המבקש לאישור פסק הבוררות וחייבו בתשלום הוצאות המשיבים בסך כולל של 7,000 ש"ח.
4.
נוכח החלטתו זו של בית המשפט המחוזי ונוכח פניית המבקש החליט בית הדין ביום 14.9.2008 כי "פסק דין ביניים" שניתן על ידו ביום 1.4.2008:
"הינו פסק דין סופי בחלק זה של הדין-ודברים שביניהם, ובזה הסתיימו כל הדיונים בכל הנוגע לשימוש וההחזקה בפועל של ההול הנ"ל. בין הצדדים עדיין קיימת מחלוקת על "חזקת הגוף", והדיון בחלק זה טרם מוצה במסגרת בית הדין" (ההדגשות במקור – י.ד.).
משכך, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לאישור פסק הבוררות הסופי של בית הדין. במקביל, המשיבים הגישו בקשה לביטולו של פסק הבוררות הנ"ל.
5.
בפתח הכרעתו ציין בית המשפט המחוזי את התנהלותו של המבקש, אשר לא קיים את המתווה הדיוני, לא הגיש את טיעוניו לבית המשפט במועד ולא הגיש תשובה בכתב לבקשת הביטול של המשיבים. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש לפיה בקשת ביטול פסק הבוררות שהוגשה מטעם המשיבים לא הוגשה במועד וקבע כי פסק הבוררות ניתן במעמד המבקש בלבד, ואילו למשיבים נודע עליו לכל המוקדם ביום 11.2.2009 ומכאן המסקנה כי הבקשה לביטול הוגשה בתוך 45 ימים מיום המצאת הפסק כפי שמחייב סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).
6.
בהמשך דן בית המשפט המחוזי בבקשת ביטול פסק הבוררות לגופה. תחילה, בית המשפט המחוזי חזר וציין כי מתנהלים הליכים מקבילים אצל המפקח במסגרתם הוצאו, כפי שפורט לעיל, צווים האוסרים על המבקש, או על מי מטעמו, לנקוט צעדים אשר יש בהם כדי לפגוע בזכות הבעלות המשותפת של הבעלים הרשומים ב"הול". בית המשפט המחוזי קבע כי בעת שנתן בית הדין את החלטתו מיום 14.9.2008:
"כבר היה תלוי ועומד הליך שיפוטי בפני המפקח על רישום המקרקעין ואף ניתנו צווים האוסרים על [המבקש] להפריע בשימוש [יוסף] ב"הול" הצמוד לדירתו, כחלק מרכוש הבית המשותף" (סעיף 13 לפסק הדין).
בנוסף, ביום 30.6.2008 החליט המפקח להותיר את הצווים על כנם וקבע, לאור הוראות הסכם הבוררות, כי אין מניעה שהסכסוך ימשיך להתברר לפניו עד להחלטה בבקשות לאישור וביטול הפסק שהתבררו באותה העת בבית המשפט המחוזי. המפקח הגיע למסקנה כי המבקש ידע על ההליך השיפוטי שהתנהל בפניו ועל הצווים שניתנו במסגרתו, ואשר אינם עולים בקנה אחד עם פסק הבוררות של בית הדין. המבקש אף הגיש בקשה למפקח לעכב את ההליך המתנהל בפניו מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, אולם המפקח דחה בקשה זו.
7.
על סמך דברים אלו קבע בית המשפט המחוזי כי המחלוקת בין הצדדים הובאה לפתחה של רשות שיפוטית שסמכותה מקבילה לזו של בית משפט השלום, והיא עודנה תלויה ועומדת. לפי בית המשפט המחוזי:
"משדחה המפקח בקשה לעיכוב הליכים, אין בידו של [המבקש] להפקיע את הוראות הדין, המסדירות השגה על החלטות שיפוטיות של המפקח. לפיכך, לא היה מקום לחדש את הדיונים בבית הדין; דבר שהביא להתנגשות בין החלטות בית הדין והמפקח, לאחר שהאחרון כבר קנה סמכות לדון בסכסוך, כאמור" (סעיף 14 לפסק הדין).
כמו כן, נוכח העובדה שהמבקש לא ערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בה"פ 7141/08 ובה"פ 7117/08 קבע בית המשפט כי יש לראות בהחלטה כהחלטה חלוטה היוצרת מעשה בית דין בין הצדדים:
"אי לכך, לא היה נכון לחזור אל בית הדין על מנת שיחווה דעה על החלטת בית המשפט שסירב לאשר את המסמך שהוכתר בכותרת "פסק דין ביניים", כפסק בוררות. מהלכיו של [המבקש] יצרו מעין מרוץ סמכויות בלתי ראוי, המעיב על הדו-קיום הנשמר על ידי בתי הדין הפועלים כבוררים והרשות השופטת" (סעיף 15 לפסק הדין).
8.
לאור זאת הורה בית המשפט המחוזי על ביטולו של פסק הבוררות בשל התקיימותן של שתי עילות ביטול: הבורר פעל ללא סמכות עת דן בסכסוך למרות שכבר היה לגביו "מעשה בית דין" מתוקף פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי, לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות; וחוסר סמכותו של בית הדין לדון בעניינים התלויים ועומדים בפני רשות שיפוטית מבלי שניתנה הסכמת המתדיינים לעיכוב הליכים על מנת לפנות להליך בוררות, לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. בנוסף הורה בית המשפט למבקש לשלם את הוצאות המשיבים בסכום כולל של
15,000 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.2010.
9.
מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה יוצא המבקש כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות הוגשה במועד. לטענת המבקש המשיבים קיבלו את פסק הבוררות עוד ביום 26.10.2008 ולפיכך יש למנות את 45 הימים שבמסגרתם היה עליהם להגיש את בקשת הביטול מכוח סעיף 27(א) לחוק הבוררות החל מיום זה, ולא החל מיום 11.2.2009, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.
בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה עת קבע כי פסק הבוררות התקבל בניגוד לסעיף 24(10) לחוק הבוררות. לדבריו, המפקח אינו יכול לקנות סמכות לדון בסכסוך בין הצדדים כל עוד מתקיים הליך הבוררות. עוד טוען המבקש כי למפקח אין כל סמכות בענייני בוררות והחלטתו אינה יכולה לעכב המשך דיון בבוררות. לסיום טוען המבקש כי סכום ההוצאות שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי הינו סכום גבוה, זאת בייחוד נוכח העובדה שבית המשפט השית עליו הוצאות גם בהליכים נוספים שהתקיימו לפניו בנוגע לאותו סכסוך בין הצדדים. יצויין כי בשולי בקשתו ביקש המבקש לעכב את ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי, כולל תשלום ההוצאות שהושתו עליו במסגרתה, עד להחלטה בבקשת רשות ערעור זו. לדבריו, החלטת בית המשפט המחוזי והחלטת המפקח מתבצעות בפועל ואינן מאפשרות לו לעשות שימוש בקניינו.
דיון והכרעה
10.
לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא קבלת תגובת המשיבה. בנסיבות אלה, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב הליכי הבוררות ודינה להידחות גם כן. יש לציין כי דינה של בקשת עיכוב הביצוע שהגיש המבקש להידחות ממילא, לאחר שזה לא הגיש תחילה את בקשתו לבית המשפט המחוזי, הערכאה אשר הוציאה תחת ידה את ההחלטה עליה הוגשה הבקשה דנן, כפי שדורשים סדרי הדין [ראו: תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 673 (מהדורה עשירית – 2009)].
11.
באשר לבקשת רשות הערעור, כידוע רשות ערעור על החלטות על פי חוק הבוררות
ניתנת במשורה, במקרים חריגים בלבד, במסגרתם מתעוררת שאלה משפטית או עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים חריגים שבמסגרתם נדרשת התערבותו של בית משפט זה על מנת למנוע עיוות דין [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' 1237 (2005) (להלן: אוטולנגי ); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2003); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ
(לא פורסם, 11.7.2000)]. המקרה שלפניי אינו מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, אלא הוא עוסק בסכסוך פרטני שנתגלע ביניהם.
בנוסף, איני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין המחייב את התערבותו של בית משפט זה, דבר אשר ממילא לא נטען על ידו. משכך, ומטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.
12.
למעלה מן הצורך אתייחס לטענותיו של המבקש לגופן:
ראשית, איני יכול לקבל את טענתו של המבקש לפיה הבקשה לביטול פסק הבוררות מטעם המשיבים הוגשה שלא במסגרת המועדים אותם מתיר חוק הבוררות. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיבים ידעו, לכל המוקדם, ביום
11.2.2009 על פסק הבוררות הינה קביעה עובדתית המתבססת על התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט אשר בה, כידוע, בית המשפט שלערעור ממעט להתערב [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית – 2009)]. איני סבור כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.
גם טענתו השנייה של המבקש המתייחסת לעילות שבהסתמך עליהן בוטל פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי אינה יכולה להתקבל. כפי שציין ובצדק בית המשפט המחוזי, משבחר המבקש שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט בה"פ 7141/08 ובה"פ 7117/08 שאוזכרה לעיל, יצרה החלטה זו מעשה בית דין בין הצדדים. לפיכך, המבקש לא יכול היה לחזור אל בית הדין כדי שיחווה דעתו על החלטת בית המשפט שלא לאשר את "פסק דין ביניים" שניתן על ידו, ואשר על כן אין לאשר את פסק דינו (ראו: אוטולנגי כרך ב' 1019). נוכח דברים אלו איני מוצא מקום לדון בטענתו של המבקש בדבר סמכותו של המפקח לדון בבקשת עיכוב ההליכים עד להכרעה בבוררות, מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. ראשית, המבקש עצמו הוא שפנה אל המפקח בבקשה לעיכוב הליכים ולאחר שנדחתה בקשתו בחר שלא לערער עליה. משכך, העובדה שהוא מעלה כעת טענות כנגד סמכותו של המפקח הינה בעייתית. יתרה מכך, פרופ' סמדר אוטולנגי התייחסה בספרה לשאלת סמכותה של ערכאה בעלת סמכות שיפוטית לעכב הליכים מכוח חוק הבוררות וציינה כי:
" גם אם לא ניתן לקבל "עיכוב הליכים" כמשמעו בחוק, לא נראית לי כל מניעה לבקש צו מניעה נגד הדיון באותה התובענה" ( אוטולנגי , כרך א' 352).
מכאן שלדעתה של פרופ' אוטולנגי ערכאה בעלת סמכות שיפוטית הינה בעלת הסמכות, מבחינה מהותית, לעכב הליכים בתובענה בשל הליך בוררות מתנהל. כאמור, איני סבור כי יש להכריע בסוגיה זו בנסיבות המקרה דנן, שכן די בהתקיימותה של עילת הביטול מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות, בכדי לבטל את פסק הבוררות.
13.
לסיום, איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לסכום ההוצאות שהושת על המבקש, זאת נוכח ההלכה לפיה בית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בסכום ההוצאות שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם יש חריגה בולטת מהמקובל [ אוטולנגי , כרך ב' 1241]. איני סבור כי חריגה מעין זו התקיימה במקרה דנן, ולפיכך יש להשאיר את סכום ההוצאות שהושת על המבקש על כנו.
14.
לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח באדר תש"ע (14.3.2010).
ש ו פ ט