רע"א 722/09 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ. Samsung Techwin co ,Ltd

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 25.11.08 בבש"א 10846/08 אשר הורה על עיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ).

1.

ביום 14.1.08 הגישה המבקשת כנגד המשיבה וחברת דלתה דיגיטל בע"מ (להלן – דלתה ) תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז בגין הפרת חוזה. לטענת המבקשת, היא שימשה סוכנת ומפיצה של מצלמות מתוצרת המבקשת מאז שנת 1998 ובשנת 2006, לאחר 17 שנות עבודה משותפת, הפרה המשיבה את ההסכם ביניהן בכך שביטלה אותו ללא הודעה מוקדמת והעבירה את זכויות ההפצה על פיו לדלתה.

2.

בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המבקשת בקשה להיתר המצאה לפי תקנה 500(4) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן בהתאמה – התקנות ובקשת ההמצאה ). ביום 17.1.08 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' יפרח) לבקשת ההמצאה והעניק למבקשת היתר המצאה מחוץ לתחום.

ביום 11.6.08 התקיים קדם משפט בבית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה, השופטת ה' גרסטל) במסגרתו טענה המבקשת כי למיטב ידיעתה אין הסכם בכתב בין הצדדים וביום 15.6.08, בהתאם להסכמות שהושגו בדיון, חזרה על עמדתה זו בהודעה בכתב ששלחה לבית המשפט המחוזי. ביום 22.6.08 הגישה המשיבה בקשה לביטול היתר ההמצאה ולעיכוב הליכים על פי סעיף 6 לחוק הבוררות (להלן – בקשת העיכוב ).

3.

במסגרת בקשת העיכוב טענה המשיבה כי בסעיף 15.1 להסכם ההפצה שנכרת בין הצדדים ביום 18.2.98 קיימת תניית בוררות חוץ הקובעת כדלקמן:

"Any dispute or controversy between Distributor and Manufacturer arising under or in connection with respect to Manufacturer's obligations to Distributor under this Agreement shall be solely and finally resolved by arbitration in accordance with the Rules of Conciliation and Arbitration of the International Chamber of Commerce."

המשיבה טענה כי תנייה זו בשילוב עם סעיף 6 לחוק הבוררות מחייבים את עיכוב ההליכים. לחילופין, טענה המשיבה כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 500 לתקנות ולפיכך אין מקום ליתן היתר להמצאה מחוץ לתחום. בקשת העיכוב נתמכה בתצהירו של מנכ"ל המשיבה.

מאידך, טענה המבקשת כי ההסכם בין הצדדים אינו בתוקף ולפיכך אין בנמצא תניית בוררות בכתב; כי גם אם ההסכם הינו בתוקף הרי שהסכסוך נשוא התביעה אינו סכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות ולפיכך תניית הבוררות אינה חלה עליו; כי הואיל והדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי, לא מדובר בתניית בוררות זרה המצדיקה את עיכוב ההליכים מכוח סעיף 6 לחוק הבוררות וכי תנאי תקנה 500 לתקנות מתקיימים. תגובתה של המבקשת לא נתמכה בתצהיר.

4.

בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על עיכוב ההליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי היחסים בין הצדדים היו יחסים חוזיים וכי ההסכם בין הצדדים היה בתוקף ערב הפרתו הנטענת, שכן סעיף 3.2 לו קבע מפורשות כי הוא יוארך באופן אוטומאטי לשנה אחת בכל פעם. שנית, קבע בית המשפט המחוזי כי מלשונה של תניית הבוררות עולה כי היא חלה על הסכסוך בין הצדדים וכי ככל שהמבקשת [המשיבה בבקשת העיכוב] הייתה מעוניינת להוכיח אחרת, שומה היה עליה לצרף תצהיר לתגובתה להוכחת טענותיה. לאחר מכן, קבע בית המשפט קמא כי מתקיימים בענייננו כל התנאים לעיכוב הליכים הקבועים בסעיף 6 לחוק הבוררות, כפי שפורשו בהלכה הפסוקה, שכן תניית הבוררות היא תנייה בכתב החלה ביחסים שבין הצדדים ומכיון שהמבקשת לא הראתה מדוע נוכח העובדה שדלתה אינה צד לתניית הבוררות – דבר שיביא לפיצול הדיון, לסירבולו ולחשש מתוצאות סותרות – יש ליישם את הוראת סעיף 6 ולעכב את ההליכים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי משעה שמדובר בתניית בוררות – להבדיל מתניית שיפוט זר – אין צורך כי תניית הבוררות תהיה "ייחודית" ודי בתניית בוררות "רגילה" כדי לעכב את ההליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות. למעלה מן הצורך, עמד בית המשפט המחוזי על ההבדלים שבין תניית שיפוט ייחודית לבין תניית שיפוט מקבילה וקבע, תוך יישום המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה, כי תניית הבוררות במקרה שלפניי היא תניה ייחודית וכי המבקשת לא הראתה טעם מיוחד למנוע את אכיפתה. לאור כל אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי תניית הבוררות הכלולה בהסכם בין הצדדים מחייבת את עיכוב ההליכים בתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבה וביטל את היתר ההמצאה שניתן למבקשת.

מכאן הבקשה שלפניי.

5.

במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא הורה על חקירה נגדית של המצהירים מטעם המשיבה ושגה הוא כשקבע כי אין לפניו תצהיר מטעמה התומך בבקשה, כאשר לטענתה, הפנתה היא את בית המשפט המחוזי במפורש לתצהיר שתמך בבקשת ההמצאה. מוסיפה המבקשת וטוענת בהקשר זה כי המסמך שצורך כתצהיר מטעם המשיבה לא ענה על הדרישות הקבועות בסעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 ובתקנה 1 לתקנות ומשכך – לא תצהיר הוא ושגה בית המשפט המחוזי כשלא התייחס לכך שאין לפניו תצהיר של המשיבה התומך בבקשה. לפיכך, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ניתח, ללא בסיס עובדתי, את ההסכם בין הצדדים וקבע כי הוא בתוקף.

מוסיפה המבקשת וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי תניית הבוררות חלה במקרה שלפנינו וכי מדובר בתניית בוררות ייחודית, כאשר לטענתה מדובר בתניית שיפוט מקבילה שאינה שוללת את סמכותם של בתי המשפט בארץ. עוד טוענת המבקשת כי הנטל להוכיח כי עסקינן בתניית שיפוט ייחודית רבץ על המשיבה אשר לא טרחה לצרף תצהיר תומך ומשכך לא הרימה נטל זה.

לטענתה, למקרא ההסכם בין הצדדים ברור כי טענות המשיבה בדבר קיומה של תניית בוררות זרה וייחודית אין בה כלום ודינה להידחות, בפרט נוכח העובדה כי הדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי ולא יעלה על הדעת כי בוררות במסגרת ה-

International Chamber of Commerce (להלן - ICC ) תעשה על פי הדין הישראלי. בהקשר זה טוענת המבקשת כי תניית הבוררות אינה קובעת כי הבוררות תתקיים בפני ה- ICC אלא על פי כללי ה- ICC .

לבסוף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין חיוניות בצירופה של דלתה, מבלי שבדק את העובדות, כאשר לטענתה "פשיטא" כי דלתה היא צד חיוני לבירור התובענה בין הצדדים הן מבחינת הנחיצות הדיונית והן מבחינת הנחיצות המהותית.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה החלטתי לדחותה, אף ללא קבלת תגובתם של המשיבים.

7.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ונדירים, המעוררים שאלה משפטית ציבורית-עקרונית או המחייבים את התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); קנדרו נ' נגלר (לא פורסם, 2.3.2009); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009) ].

8.

לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נופל בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור או כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ומניעת עיוות דין. יתר על כן, ובבחינת למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

9.

ראשית, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי ההסכם בין הצדדים עמד בתוקפו עובר לסכסוך שהתגלע בין הצדדים. גם אם אצא מנקודת הנחה כי די באמירתה של המבקשת בסעיף 5 לתגובתה לבקשת העיכוב כדי לבסס את טענתה לפיה תגובתה נתמכת בתצהיר שצורף לבקשת ההמצאה, הרי שמעיון בתצהיר האמור עולה כי בשעה שהמבקשת טענה לפני בית המשפט המחוזי כי תוקפו של ההסכם בין הצדדים פג בשנת 2004, הרי שבסעיף 7 לתצהיר שצורף לבקשת ההמצאה הוצהר כי:

"סמסונג הפרה את הסכם הסוכנות, ההפצה והשיווק הבלעדיים של התובעת בכך שביטלה את ההסכם ללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש עפ"י דין. סמסונג הגדילה לעשות כאשר הלכה למעשה הפסיקה את ההסכם באופן רטרואקטיבי ולא סיפקה לתובעת סחורה החל מחודש יולי 2006."

הנה כי כן, מתצהירה של המבקשת עולה כי ההסכם בין הצדדים עמד בתוקף ערב הסכסוך שהתגלע בין הצדדים שכן אילו לא היה הסכם בתוקף – ברי כי לא ניתן היה לטעון להפרתו של הסכם זה.

יצויין בהקשר זה כי נראה שיש ממש בטענתה של המבקשת לפיה נפל פגם בתצהיר שצורף לבקשת העיכוב שכן תצהיר זה לא אושר על ידי נציג קונסולארי או דיפלומטי של מדינת ישראל כנדרש לפי תקנה 1 לתקנות המגדירה "תצהיר" – " תצהיר לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לרבות הצהרה בכתב שניתנה מחוץ לישראל בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל או שניתנה לפי דין המקום שבו ניתנה ואושרה בידי נציג כאמור. " ואולם, הדבר אינו מעלה או מוריד ממסקנתי האמורה. לפיכך, סבורני כי בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי ההסכם בין הצדדים היה בתוקף עובר לסכסוך שהתגלע בין הצדדים.

10.

לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי ניתח היטב את תניית הבוררות הכלולה בהסכם ובצדק קבע הוא כי יש לעכב את ההליכים מכוח סעיף 6 לחוק הבוררות. תניית הבוררות ברורה והיא קובעת מפורשות כי כל הסכסוכים הנוגעים להתחייבויות היצרן (כלומר – המשיבה) על פי ההסכם ידונו באופן בלעדי – solely" " – בהליך בוררות בהתאם לכללי ה- ICC . מעיון בתצהיר המבקשת שצורף לבקשת ההמצאה עולה כי אין בו מילה וחצי מילה בנוגע לתניית הבוררות ומשכך, תמוהה בעיני טענתה של המבקשת כאילו היה באפשרותו של בית המשפט המחוזי להסתמך על תצהיר זה לצורך ניתוחה של תניית הבוררות. לשונו של סעיף 15.1 להסכם היא ברורה ומפורשת ובהעדר עובדות אחרות לסתור, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסעיף מהווה תניית בוררות חוץ בכתב החל על הסכסוך שבין הצדדים ואיני רואה צורך לחזור על הניתוח המפורט שהובא בהחלטה האמורה.

ודוק – גם אם נכונה טענתה של המבקשת לפיה סעיף 15.1 להסכם קובע כי הליכי הבוררות יתקיימו לפי כללי ה- ICC ולא לפני מוסד ה- ICC בחו"ל, ולמרות סעיף 17 להסכם הקובע כי הדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי, הדבר אינו מעלה או מוריד לעניין שאלת עיכוב ההליכים ולעניין המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה יש להורות על עיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות.

11.

יתר על כן, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי עצם הגשתה של התביעה כנגד דלתה אינו מצדיק את דחייתה של בקשת העיכוב, שכן המבקשת לא הראתה מדוע דלתה היא צד חיוני להליך בין הצדדים ומדוע עיכוב ההליכים, אם יעוכבו, יביא לפיצול הדיון, לסרבולו ולחשש מפני תוצאות סותרות [ראו: רע"א 4718/04 Hotels com.

נ' זוז תיירות בע"מ (לא פורסם, 7.9.05)]. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי המבקשת לא יצקה תוכן לטענתה זו וכך גם בבקשה שלפניי; המבקשת הסתפקה בטענה הכללית לפיה "פשיטא" כי דלתה היא צד חיוני ומהותי לבירור התובענה ולא הראתה מדוע כך הדבר. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי יש מקום להימנע מעיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות גם מטעם זה.

12.

לאור כל האמור לעיל, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ודין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.