רע"א 1023/09ק.כאצ'ר בניה ופיתוח בע"מ נ. בלושטיין חי (אילת) בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 18.1.2009 בת.א. 5366/08 (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) אשר העניק למשיבה ארכה של 14 ימים להגשת התנגדות לבקשת המבקשת לאישור פסק בוררות.

1.

לטענת המבקשת היא הגישה ביום 28.12.2008 לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק בורר מיום 9.11.2008, ובו ביום גם הומצא למשיבה העתק הבקשה. ביום 13.1.2009 הגישה המבקשת בקשה למתן פסק דין בהתבסס על פסק הבורר. ביום 14.1.2009 הגישה המשיבה "בקשה דחופה למתן אורכה להגשת התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות". לבקשה לא צורף תצהיר ולא פורט במסגרתה כל טעם מיוחד לקבלתה. ביום 18.1.09 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה באומרו: "ניתנת ארכה של 14 יום, כמבוקש".

2.

על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי במסגרתה היא טוענת כי משחלפו 45 ימים מיום מתן פסק הבורר ו-15 ימים מיום שנמסרה למשיבה הודעה על הגשת הבקשה לאישור פסק הבורר, הרי שבהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) ו תקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות הבוררות ), לא מוסמך היה בית המשפט המחוזי להיזקק לבקשת הארכה של המשיבה, כאשר זו לא הוכיחה, ובית המשפט המחוזי לא פירט בהחלטתו, קיומם של טעמים מיוחדים להארכת התקופה להגשת בקשה לביטול פסק בורר, כפי שנדרש בחוק הבוררות. עוד טוענת המבקשת כי משלא ליוותה המשיבה את בקשתה בתצהיר, דינה של זו היה להידחות כבר מטעם זה ושגה בית המשפט המחוזי כשקיבל אותה.

3.

המשיבה, בתשובתה לבקשת רשות הערעור, מתנגדת לבקשה וטוענת כי ההליך בו נקטה המבקשת הוא נסיון חסר תום לב מצידה "'לגנוב' פסק דין", כאשר היא מעולם לא הסכימה להליך בוררות וכלל לא התקיים הליך כאמור בין הצדדים. לטענתה, פסק הבורר אותו מבקשת המבקשת לאשר אינו אלא "חוות דעת שמאית פשוטה" שנערכה לבקשת בעלי הדין (אשר התקשרו בהסכם בו המבקשת שימשה כקבלן לבניית פרוייקט מגורים עבור המשיבה), תוך קביעה מפורשת מראש שלא יהיה לה תוקף מחייב, כי אם מסייע בלבד. יתר על כן, ממשיכה המשיבה וטוענת, במסמך שמגדיר את עריכת חוות הדעת השמאית הנ"ל, הוסכם בין בעלי הדין בחתימתם כי אם בעקבות קבלת חוות הדעת השמאית אחד מהם יחלוק על ממצאיה, יפנו הם לבורר הקבוע בהסכם ביניהם

וכי קביעתו היא שתחייב אותם. משכלל לא ניתן בענייננו פסק בורר, אלא חוות דעת שמאית בלבד, הרי שלטענת המשיבה לא היתה מוטלת עליה כל חובה להגיש בקשה לביטול ה"פסק" ובקשת הארכה הוגשה "בלית ברירה" בלבד. ומכל מקום, ממשיכה המשיבה וטוענת, המבקשת לא צירפה לבקשתה לאישור "פסק בורר" הודעה הערוכה בהתאם לתקנה 8 וטופס 3 לתקנות הבוררות , כך שמניין ספירת הימים להגשת תגובה לבקשה לאישור "פסק הבורר" כלל לא החל. לטענת המשיבה, צדק אפוא בית המשפט המחוזי בסברו כי מן הראוי ליתן למשיבה את יומה בבית המשפט על מנת שעמדתה תוצג כראוי ואין מקום להתערב בשיקול דעתו. לבסוף, טוענת המשיבה כי אי פירוט טעמים מיוחדים לקבלת בקשת הארכת המועד שהגישה אינו פוגם בה, הואיל ודרישה זו אינה חלה מקום בו העילה לביטול פסק הבוררות הינה היעדר הסכם בוררות בר תוקף.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ונדירים, המעוררים שאלה משפטית ציבורית-עקרונית או המחייבים את התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.2008);

רע"א 6733/08 קנדרו נ' נגלר (לא פורסם, 2.3.2009); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009) ].

לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור, ואף המבקשת לא טענה במסגרת הבקשה כי מתעוררת במקרה שלפניי שאלה משפטית ציבורית הדורשת הכרעה. יתר על כן, איני סבור כי נגרמו למבקשת אי צדק או עיוות דין הדורשים את התערבותו של בית משפט זה, כאשר החלטתו של בית המשפט המחוזי אין בה משום פגיעה ביכולתה של המבקשת להעלות את טענותיה או משום הכרעה בהן, אלא אך מתן האפשרות למשיבה להשמיע גם את טענותיה שלה. יתר על כן, ובבחינת למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

5.

אכן, משהגישה המבקשת בקשה לאישור פסק בוררות, יכולה המשיבה להתנגד לבקשה רק באמצעות הגשת בקשה לביטול הפסק [סעיף 23(ב) לחוק הבוררות]. בעוד שהבקשה לאישור הפסק איננה מוגבלת בזמן, כך שבעל דין המבקש לקיים את פסק הבורר יכול להגישה בכל עת, מעניק חוק הבוררות לבעל הדין המתנגד לאישור הפסק פרק זמן של 45 ימים מיום קבלת הפסק לשם הגשת הבקשה לביטולו [סעיף 27(א) לחוק הבוררות], בקשה אשר תלווה בתצהיר לאימות העובדות הכלולות בה [תקנה 9 לתקנות הבוררות]. הוגשה בקשה לאישור פסק הבורר, מתקצרת התקופה האמורה ל-15 ימים בלבד מיום קבלת ההודעה על הגשת בקשת האישור, ואף זאת תוך תקופת 45 הימים, כמפורט לעיל [תקנה 10 לתקנות הבוררות] ולא מעבר לה. במידה שאיחר בעל הדין אשר מבקש את ביטול הפסק את אחד המועדים הנזכרים, לפי העניין, עליו להגיש בקשה להארכת מועד בציון הטעמים המיוחדים שגרמו לאיחור האמור ו"בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו" [סעיף 27(א) הנ"ל].

6.

קיימים מספר חריגים לחובתו של מי שמבקש לבטל את פסק הבורר לעמוד במועדים המפורטים לעיל, וביניהם מצב בו בקשת הביטול מייסדת עצמה על עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, לפיה לא קיים הסכם בוררות בר תוקף. הגשת בקשה כזו אינה מוגבלת כלל בזמן, כך שגם אם היא תוגש לאחר המועדים שצויינו לעיל, אין צורך לבקש הארכת מועד בגינה [סעיף 27(ד) לחוק הבוררות. כן ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל

כרך ב 1127 והערת שוליים 17 שם (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי )]. ואולם, בניגוד לטענת המשיבה, חריג זה אינו חל בעניין שלפניי, שהרי היא עצמה מודה בתשובתה לבקשת רשות הערעור כי קיים בינה לבין המבקשת הסכם בוררות: "הצדדים עצמם הסכימו, בחתימתם, כי אם בעקבות קבלת חוות הדעת השמאית 'הדברים לא יסתדרו'... יפנו הצדדים לבורר הקבוע בהסכם ביניהם, וקביעתו תחייב את הצדדים".

7.

ואולם, יש ממש בטענתה הנוספת של המשיבה, לפיה מאחר ולטענתה כלל לא קיים בעניין שלפניי פסק בוררות, הרי שלא היתה מוטלת עליה כל חובה להגיש בקשה פורמאלית לביטול פסק בוררות, כפי שדורשים חוק הבוררות ותקנות הבוררות, ולעמוד בפרוצדורות המיוחדות, המפורטות לעיל, לשם קבלתה. במה דברים אמורים? בית משפט זה כבר פסק כי "בטרם יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 23(א) לחוק, צריך הוא להשתכנע ולהיווכח תחילה שהמסמך אשר את אישורו מבקשים, הוא אמנם 'פסק בוררות': שאם אינו בגדר פסק בוררות, אין מה לאשר לפי סעיף 23(א), בין אם באה לפני בית-המשפט 'התנגדות' כשרה ובין אם לאו" וכי מכל מקום, "אין צורך בהגשת 'התנגדות' פורמלית לשם השמעתה" של אותה התנגדות [ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי , פ"ד לא(3) 339, 342-343 (1977)]. דהיינו, השאלה אם מסמך שאישורו או ביטולו מתבקש הינו פסק בורר קודמת

לכל הוראה ביחס למועד ולצורת הבקשה, שהרי "באין פסק, אין מה

לאשר או לבטל ואין חוק הבוררות חל על כתב אשר כזה" [שם, בעמוד 348. וראו: ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס , פ"ד מה(4) 828, 835 (1991); אוטולנגי , בעמודים 910-912].

8.

מן המקובץ עולה כי משטענתה של המשיבה בפני בית המשפט המחוזי היתה כי "פסק הבורר" אותו ביקשה המבקשת לאשר לאו פסק בורר הוא, ומשעל פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי הטענה אינה נטולת בסיס (שכן היא מבוססת, בין היתר, על המסמך עליו חתמו שני הצדדים ובו נאמר כי אם לאחר שתינתן חוות דעת השמאי (שהמבקשת רואה בה "פסק בורר") "הדברים לא יסתדרו, נפנה לבורר הקבוע בהסכם הזמנת הבניה, על מנת שיסייע בידינו וקביעתנו תחייב כל אחד מאתנו" [נספח א לנספח 1 לתשובת המשיבה]), הרי שממילא לא היתה צריכה המשיבה להגיש התנגדות ל"פסק בורר" אשר עומדת במועדים הקבועים בחוק הבוררות ובתקנות הבוררות ובדרישות הפרוצדוראליות האחרות שאלו מציבים בהקשר הנדון. מכאן שהיעתרותו של בית המשפט המחוזי לבקשתה של המשיבה להארכת המועד היה מעבר לנדרש ואין מקום להתערב בהחלטתו, גם אם זו לא עמדה בכל הדרישות הפורמאליות של חוק הבוררות ותקנות הבוררות.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין המשיבה בסך של 5,000 ₪.