פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6558/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. מאיר פודמסקי
2. חיים דב זילברברג
3. פסיה
זילברברג
נ ג ד
המשיבים:
1. ליפא גלובינסקי
2. נתן גלובינסקי
3. חנוך גלובינסקי
4. רבקה גלובינסקי
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.7.2011
בהפ"ב 16816-08-10 ובהפ"ב 8765-11-10 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ה'
גרסטל
בשם המבקשים:
עו"ד י' שמעוני;
עו"ד ר' עוזר; עו"ד מ' שמעוני
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיאה ה' גרסטל ) בהפ"ב 16816-08-10 מיום 13.7.2011, בו נדחתה בקשה לביטול פסק ביניים בבוררות שניתן על ידי הבורר הרב ש"י הנדלס ביום 22.3.2007, כפי שיפורט בתמצית להלן.
רקע עובדתי
א.
המבקשים והמשיבים כולם בני משפחה אחת. המבקש 1 (להלן מאיר ) הוא אביה של המבקשת 3 (להלן פסיה ) הנשואה למבקש שניים (להלן חיים דב ); המשיב 1 (להלן ליפא ) והמשיב 2 (להלן נתן ) הם גיסיו של מאיר; המשיב 3 (להלן חנוך ), הנשוי למשיבה 4 (להלן רבקה ) הוא בנו של ליפא.
מאיר הגיש כנגד ליפא ונתן תביעה בנוגע לסכסוך שהתגלע ביניהם בעניין רכישת מגרש בירושלים (להלן המגרש ), שהתבררה בבוררות בבית הדין לדיני ממונות "שירת דוד" בפני הבורר הרב ש"י הנדלס (להלן הבורר ). ליפא ונתן הגישו אף הם במסגרת הבוררות תביעה כנגד מאיר המתייחסת לדירה באשדוד (להלן הדירה ), אשר נמצאת בבעלות חיים דב ופסיה, אותה התחייב מאיר למכור להם לטענתם, ובה מתגוררים מאז שנת 2000 חנוך ורבקה,
אשר אינם משלמים דמי שכירות החל מיום 1.5.2002.
ב.
ביום 8.11.2006 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, שהוכתר בכותרת "הסכם הנאמנות" (להלן הסכם הנאמנות ). לפי הסכם זה, אמור היה מאיר לסלק את תביעתו, ופסיה וחיים דב היו אמורים לחתום עם ליפא ונתן על הסכם מכר בנוגע לדירה, תוך הסדרת דמי השכירות שלא שולמו להם עד אותו מועד. הבורר נתן ביום 8.11.2006 תוקף של פסק בוררות להסכם הנאמנות. פסק בוררות זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין בידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 19.2.2007. פסיה וחיים דב הפקידו בידי הבורר בנאמנות חוזה חתום ללא תאריך לפיו מכרו את הדירה לליפא ונתן, ונקבע כי חוזה זה יכנס לתוקפו רק לאחר שימולאו תנאי התשלום הנקובים בהסכם הנאמנות.
ג.
ביום ג' ניסן תשס"ז (22.3.2007) נתן הבורר "פסק דין ביניים" (להלן פסק הביניים ), ובו – לאחר תיאור ההשתלשלות עד אז - ניתנה ארכה של 14 יום לביצוע תשלום שלא הועבר. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה הנוכחית עולה כי המשיבים בתיק שלפני טענו כי שילמו סכום זה במסגרת הארכה שניתנה להם. בשנת 2009 הגישו פסיה וחיים דב תביעה לבית משפט השלום באשדוד בה ביקשו כי חנוך ורבקה יפונו מן הדירה, וכן כי ישלמו להם פיצויים בגין הפרת חוזה. יצוין כי פסיה וחיים דב מחקו תביעה קודמת דומה שהוגשה לבית משפט השלום, בעקבות הסכמתם להליך הבוררות כפי שפורטה בשטר הבוררות. התביעה הנוכחית הועברה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע והיא עודנה תלויה ועומדת. בשנת 2010 הגישו חנוך ורבקה לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה לאישור פסק הביניים, ומנגד הגישו מאיר, פסיה וחיים דב בקשה לביטולו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ד.
בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של פסיה וחיים דב לפיה אין הם מחויבים לפסק הביניים כיון שאינם חתומים על שטר הבוררות. זאת, הואיל ואין מקום להבחנה בינם לבין מאיר, החתום על שטר הבוררות. בית המשפט קבע כי ציפייתם ההגיונית של ליפא ונתן שעה שחתמו על שטר הבוררות הייתה, כי הוא יחייב גם את פסיה וחיים דב, אשר יוצגו בידי מאיר, ובדומה לכך יוצגו חנוך ורבקה בידי ליפא ונתן. בית המשפט סמך את קביעתו זו על התנהלות הדיון בפני הבורר, במהלכה פרס מאיר את טיעוניו בנוגע לדירה (הנמצאת, כאמור, בבעלות פסיה וחיים דב), ובמהלך חלקה נכח אף חיים דב בעצמו, בלא שטען כנגד קיום הבוררות בנושאים הנוגעים אליו. בנוסף לכך, פסיה וחיים דב חתמו על ייפוי כוח שנמסר לבורר על פי שטר הבוררות הראשון, ואף מחקו את תביעתם בבית משפט השלום באשדוד על סמך הליך הבוררות, - ומכאן שראו עצמם כצד לו.
ה.
בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתם של מאיר, פסיה וחיים דב לפיה פסק הביניים בטל כיון שניתן בידי הבורר בלא שתפקיד זה היה נתון לו, שכן היה רק נאמן ולא בורר. בית המשפט נימק זאת בעובדה שהבורר נתן תוקף של פסק בוררות להסכם הנאמנות, בלא שהם התנגדו לכך, וכיום, לאחר שאושר בבית המשפט ללא התנגדות, לא ניתן לערער עליו, ואין כל ספק כי הבורר אכן בורר הוא. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי הבקשה לביטול פסק הביניים הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר שניתן,
ומכאן שדינה להידחות, שכן סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כי יש להגיש בקשה כזו תוך 45 יום ממתן פסק הבוררות. בית המשפט הוסיף כי גם בקשת ביטול לפי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות יש להגיש בתוך 45 יום מגילוי העובדות המשמשות יסוד לבקשה, ובענייננו היו העובדות ידועות מייד לאחר שניתן פסק הבוררות. נוכח כל זאת, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול, אישר את פסק הביניים ונתן לו תוקף של פסק דין.
מכאן הבקשה הנוכחית.
תמצית טענות המבקשים
ו.
המבקשים טוענים כי לאחר שנחתם הסכם הנאמנות, לו נתן הבורר תוקף של פסק בוררות, חלפה הבוררות מן העולם, והבורר הפך נאמן להסכם בלבד. לכן, גורסים המבקשים כי פסק הביניים
ניתן בחוסר סמכות, על דעת הבורר בלבד, תוך שינוי הסכם הנאמנות שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובלא שנחתם שטר בוררות כדין. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשת ביטול פסק הביניים עקב איחור בהגשתה. זאת, שכן מדובר בבקשה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, ובקשה כזו אינה כפופה למועדים הנקובים בסעיפים 27(א) ו-27(ב) לחוק. המבקשים מסבירים בהקשר זה, כי לא ייחסו כל משקל לפסק הביניים בעת הינתנו, והבקשה לבטלו הוגשה על ידיהם רק בעקבות הגשת הבקשה לאישורו, ולכן הוגשה בקשת הביטול רק לאחר למעלה משלוש שנים מיום מתן פסק הביניים. נוכח כל זאת, עותרים המבקשים לביטול פסק הביניים, או לחלופין כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שזה ידון בביטול פסק הביניים לפי העילה שבסעיף 24(1) לחוק הבוררות.
דיון והכרעה
ז.
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, הלכה מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו, למשל רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 616; רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
נ' זוהר חי (לא פורסם), פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר והאסמכתאות הנזכרות שם). אכן, ברע"א 5058/11 פורוש נ' דייטש
(לא פורסם) נזדמן לי לומר לעניין זה לא מכבר:
"אמנם כשלעצמי נקטתי גישה גמישה יותר בעבר (ראו בין השאר רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 10001/08 אפרים פלינר ובניו חברה לבנין והשקעות (1994) בע"מ נ' מלאך (לא פורסם) בפסקה ח; כן ראו דעת פרופ' סמדר אוטולנגי המנוחה... בספרה בוררות, דין ונוהל
(מה' 4, כרך ב', תשס"ה) 1241-1240), אך ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא כאמור מעלה; אוסיף, כי בינתיים תוקן בתשס"ט חוק הבוררות, התשכ"ח-1968...והוספו סעיפים 21א (ערעור בפני בורר) ו-29ב (ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות), ובהם אפשרויות חדשות בתחום זה, והמעיין יעיין. מכל מקום, איני סבור כי ענייננו נמנה על אלה המצדיקים לחרוג מן הכלל".
ואכן אף מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. המבקשים אינם טוענים כל עיקר, כי בקשתם מעוררת שאלה משפטית או ציבורית מיוחדת כאמור, ואף עיוות הדין שנגרם למבקשים לטענתם, אינו כזה המצדיק את התערבותו של בית המשפט העליון בעניין. די בכך כדי שלא להיעתר לבקשה.
ח.יתרה מכך, ולמעלה מן הצורך, אציין כי אכן בקשה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, שעניינה היעדרו של הסכם בוררות בר תוקף, אינה מוגבלת בסד זמנים קבוע של 45 יום (ראו סמדר אוטולנגי בוררות, דין ונוהל 1127 (מהדורה 4, כרך ב', תשס"ה) (להלן אוטולנגי ); רע"א 1023/09
ק.כאצ'ר בניה ופיתוח בע"מ נ' בלושטיין חי (אילת) בע"מ (לא פורסם), בפסקה 6 להחלטתו של השופט י' דנציגר ). עם זאת, היעדרה של מגבלת זמן סטטוטורית אין משמעה כי צד יכול "לישון על זכויותיו", ודיני השיהוי לא פסו מן העולם/ עודם עומדים על מכונם. כפי שמסבירה פרופ' אוטולנגי:
"אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואח"כ "להתעורר" ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה...מניעות יכולה להיות מבוססת על השלב בו הגיש העותר את בקשתו לביטול הפסק. אדם שהשהה את בקשתו לפרק זמן ארוך, לא יהנה מאהדת ביהמ"ש ובקשתו תידחה" ( אוטולנגי , 1150-1147).
כידוע, דיני השיהוי, שמקורם בדיני היושר, ימנעו היזקקותו של בית המשפט לתובענה או לבקשה כאשר נעשה שימוש לא הולם בזכות התביעה ואירעה פגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. טענת השיהוי תתקבל כאשר יוכח, כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, כאשר הנתבע שינה מצבו לרעה או כאשר התובע נהג בחוסר תום לב (ראו למשל: רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עירית נתניה (לא פורסם), בפסקה 6 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ).
ט.
בענייננו, פסק הביניים ניתן, כאמור, ביום 22.3.2007. פסק הביניים עצמו, וכן הטענה לפיה הבורר הוציא תחת ידיו פסק בוררות בלא שנחתם שטר בוררות כדין,
שאותה מעלים המבקשים בנידון דידן, היו מוכרים למבקשים היטב כבר בעת ההיא, ומתקשה אני לקבל את טענתם כי לא ייחסו כל משקל לפסק הביניים. יתרה מכך, מכתבי המבקשים ובא כוחם לבורר, אותם צירפו לבקשת רשות הערעור, בהם הביעו את מורת רוחם מדרך התנהלות הבורר, מעידים כי ייחסו חשיבות רבה להליך שהתנהל בפניו. חרף זאת, בחרו המבקשים שלא לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הביניים, אלא המתינו למעלה משלוש שנים. משכך, סבורני כי העלאת טענות המבקשים בשלב כה מאוחר, בלא שניתן לכך הסבר המניח את הדעת, מהוה שימוש לא ראוי בזכות דיונית ונגועה היא בשיהוי, ואין להידרש אליה כעת.
י.
לפיכך, איני נעתר לבקשת רשות הערעור.
ניתנה
היום, ז' בתשרי תשע"א (5.10.2011).
ש ו פ ט