רע"א 2052/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. יצחק דיין

1.המבקש העמיד לזכות המשיבה 5, אשראי לבניית פרוייקט מלונאי, הידוע בשם "מלון סאן-רייז". כנגד מתן האשראי, שיעבדה המשיבה 5 את נכסיה באגרות חוב לטובת המבקש. לטענת המבקש, נכון לסוף יולי 2001, הסתכמו חובותיה של המשיבה 5 בכ155- מיליון ש"ח. לטענת המשיבים, חובה של המשיבה 5 למבקש נמוך יותר, בשל נזקים שגרם לה המבקש. על רקע זה, ניהלו הצדדים משא-ומתן לקביעת גובה החוב. לטענת המשיבה 5, אכן הושג הסדר פשרה, אלא שהמבקש חזר בו מההסדר.

המשיבים 4-1, שהם בעלי שליטה במשיבה 5, הגישו, לאחר שנסוג המבקש מהסדר הפשרה, תביעה נגזרת, בשם החברה, כנגד המבקש, בסך של כ59- מיליון ש"ח; עילתה של התביעה נסבה על הנזקים שגרם לה, לטענה, המבקש, במהלך התקופה בה נתקיים הליווי הבנקאי. כמו כן, המשיבים 4-1 דרשו להעמיד את חשבונות הליווי לבדיקה לענין שיעורי הריבית, שבהם חויבו. בד בבד, הגיש המבקש תביעה לאכיפת אגרות החוב, ובקשה למינוי כונס נכסים זמני למשיבה 5.

2.לבקשת המשיבים 4-1, הורה בית המשפט המחוזי (השופט ג' קלינג) על איחוד הדיון בשתי התובענות. בית המשפט היה מסופק, בתחילה, אם ראוי לאחד את שתי התובענות, שכן נפתחו בסדרי-דין השונים בתכלית זה מזה, אולם החליט, בסופו של דבר, על איחוד התובענות, לאור החלטת בית המשפט העליון ברע"א 8385/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת 1989 בע"מ (לא פורסם). כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מלין המבקש.

3.עיקרי טענות המבקש, כנגד איחוד התובענות, הן כדלקמן: ראשית - הבקשה למנות כונס נכסים למשיבה 5 מצריכה דיון פשוט, לעומת התביעה הנגזרת שהינה תביעה נזיקית, המעלה מגוון רחב של טענות כנגד המבקש; שנית

- איחוד הדיון מנוגד להסכמה דיונית בין הצדדים לבקשת רשות הערעור, אשר קיבלה תוקף של החלטה. על-פי מה שסוכם, כך נטען, הדיון למינוי כונס נכסים קבוע למשיבה 5 אמור היה להיקבע לחודש פברואר 2002. ההחלטה על איחוד התובענות הביאה לכך שהופר ההסכם הנ"ל.

4.המשיבים 4-1 מתנגדים לבקשת המבקש, בטענה, כי שתי התובענות עניין אחד להן, והוא, סכסוך כספי בדבר גובה החוב למבקש. אשר לטענת המבקש בדבר אי-זהות הצדדים לתובענות, טוענים המשיבים 4-1, כי בשלב מסוים הודיעה המשיבה 5 כי היא מצטרפת לתביעה הנגזרת. כמו כן הם מדגישים, כי אין זה ראוי למנות כונס נכסים למשיבה 5, כל עוד קיימת מחלוקת כנה בדבר גובה החוב או שיעורו למבקש.

גם המשיבה 5 מתנגדת לבקשת רשות הערעור, וטוענת, כי כל שסוכם בין הצדדים באותה הסכמה דיונית שציין המבקש, הוא, כי הבקשה של המבקש לאכיפת אגרות החוב תקבע לדיון בבית המשפט מחודש ינואר 2002 ואילך. כמו כן מציינת המשיבה 5, כי המבקש יוצא בבקשתו מתוך הנחה שיש לו זכות לממש את אגרות החוב, כאשר הדבר אינו כך.

5.דין הבקשה להידחות. במשך תקופה לא מבוטלת, ניהלו הצדדים לבקשה משא ומתן מתוך ניסיון לסיים את העניין כולו מחוץ לכותלי בית המשפט. במסגרת זו, המשיב 1 נפגש עם המנהל הכללי של המבקש, והמבקש גם שלח למשיבים טיוטת פשרה. אמנם, בסופו של דבר, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה בכוחות עצמם, ועל כן, כל אחד בנפרד, הגיש תביעה בבית משפט, אלא שעל רקע ניסיון הצדדים עצמם לסיים את העניין על דרך של פשרה כוללת, נראה לי כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לאחד את שתי התובענות. יתרה מזאת, בדרך של איחוד התובענות ניתן להכריע בסוגיות כולן באופן יעיל ומהיר.