רע"א 2056-24 רע"א 2056-24

1.בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 9.1.2024, בע"א 50373-12-23 (השופט י' אטדגי) שבה נדחתה בקשת המבקשת להוספת ראיה חדשה בערעור.

2.המבקשת, חברה לייזום פרויקטים בתחום ההתחדשות העירונית, חתמה על הסכם עם בעלי הדירות בבניין ברחוב מרמורק 28 בתל אביב-יפו, לצורך קידום פרויקט התחדשות עירונית במסגרת תמ"א 38. המשיבים הם בעלי דירה בבניין, והמבקשת חתמה עִמם הסכם התחייבות פרטני שעל פיו יפוצו המשיבים בסך של 300,000 ₪ בגין גריעת חלק משטח דירתם כתוצאה מביצוע הפרויקט. לימים, הסבה המבקשת את זכויותיה בפרויקט ליזם אחר. כתוצאה מכך, התגלעה מחלוקת האם המבקשת, חרף ההסבה, נותרה חייבת למשיבים את סכום-הכסף המוסכם; אם לאו. המבקשת הזדרזה והגישה לבית משפט השלום תביעה למתן סעד הצהרתי, שלפיו היא אינה חייבת דבר למשיבים. המשיבים, הגישו תביעה שכנגד, הופכית, שבה עתרו לקבלת סכום הפיצוי.

3.ביום 5.7.2023 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום; תביעת המבקשת לסעד הצהרתי על היעדר חוב – נדחתה; תביעה שכנגד שהוגשה על-ידי המשיבים לקבלת התשלום – התקבלה. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. לצד הערעור, הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיה חדשה, המוכיחה, כך לדידה של המבקשת, כי בפועל כלל לא נגרע שטח מדירת המשיבים. ביום 9.1.2024 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה להוספת ראיות. הבקשה – נדחתה. צוין, כי הלכה למעשה לא מדובר רק בבקשה להוספת ראיות חדשות בערעור, כי אם בניסיון להרחיב את חזית המחלוקת בשלב הערעור. זאת, בשים לב לכך שהשאלה האם נגרע בפועל שטח מדירתם של המשיבים כלל לא עמדה במוקד המחלוקת בבית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. המבקשת ניצבת בפני שני מכשולים, אשר די כל אחד מהם לבדו – להוביל לדחיית בקשתה.

5.המכשול הראשון – הרחבת החזית הטמונה בבקשה; המבקשת, באמצעות הפניה למספר ציטוטים מקוטעים מפרוטוקול הדיון, מנסה ליצור מצג, שלפיו השאלה האם נגרע שטח מדירתם של המשיבים, היתה נתונה במחלוקת במסגרת התביעה והתביעה שכנגד. ברם, עיון בכתבי הטענות, אשר כידוע, הם התוחמים את גדר המחלוקת – מוליך למסקנה שונה. הצדדים כולם יצאו מתוך נקודת הנחה שלפיה ביצוע הפרויקט גרע משטח דירתם של המבקשים. די בכך כדי להביא לדחייתה של הבקשה; אין מקום להרחיב את חזית המחלוקת, קל וחומר שעה שעומדות רגלינו בערכאת הערעור. בן בנו של קל וחומר, שעה שהמבקשת היא התובעת, יוזמת ההליך. כידוע, האיסור על הרחבת החזית נכון במיוחד לגבי התובע, "שלא רק פותח את ההליך, אלא למעשה יוצר אותו על-פי הגבולות שבכתב תביעתו" (ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 5 (4.7.2011)). די באמור עד כה, ביחס להרחבת החזית, כדי לדחות את הבקשה.

6.גם אם אתעלם מהרחבת החזית, ישנו מכשול נוסף בדרכה של המבקשת. תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת את נקודת המוצא, שלפיה, ככלל אין מקום להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור. בית המשפט רשאי לסטות מנקודת מוצא זו, ולהתיר הגשת ראיות חדשות בערעור, רק "אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור", ובנוסף לכך מתקיים אחד משני התנאים המעוגנים בתקנה: לא ניתן היה לאתר את הראיות ולהגישן לערכאה הראשונה במועד המתאים לכך, או מקום בו הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין. יגעתי למצוא בבקשה טעם טוב, מדוע לא ניתן היה לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה במועד המתאים לכך; יגעתי – ולא מצאתי. אף המבקשת, בהגינותה, הודתה כי: "אכן, ה[מבקשת] יכלה באופן תיאורטי להשיג את הראיה האמורה, אבל לא הייתה לה כל סיבה לחשוב שהיזם החדש תכנן תכנון שונה שלא מחייב גריעה מדירת המשיבים". ברם, אין מדובר באפשרות תיאורטית כלל ועיקר, אלא באפשרות מעשית ומתבקשת; הא ראיה – שכך פעלה המבקשת סמוך לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט השלום. התנאי הראשון אינו מתקיים אפוא בעניינה של המבקשת.

7.האם המבקשת עומדת בתנאי השני הקבוע בתקנות? האם הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין? תשובתי על כך בשלילה. המבקשת אמנם ניסתה כוחה בטענה זו, אך הניסיון – לא עלה יפה. לא כל אימת שאותה ראיה יש בה כדי להשפיע על תוצאות הערעור, הדבר יעלה כדי עיוות דין. אם לא נאמר כן, נמצאנו מרוקנים מתוכנו את התנאי בדבר קיומו של עיוות דין. על כרחנו למדנו, כי 'עיוות דין' בהקשרה של תקנה 144 לתקנות צר הוא, עניינו אך במקום שבו אף אם בעל דין כשל בבחינה ה'אובייקטיבית', ונקבע כי ניתן היה לאתר את הראיה ולהגישה מוקדם יותר, הרי שבחינה 'סובייקטיבית' של התנהגותו של בעל הדין מלמדת כי יש הצדק סביר למחדלו. לעומת זאת, מקום שבו אין הצדקה, ולוּ סובייקטיבית, למחדל, אין מקום להתיר את הגשתן של הראיות החדשות בערעור (לגישה דומה, ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים פרק יג §89 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, מרץ 2024)). משלא שוכנעתי כי באמתחתה של המבקשת נימוק טוב למחדלה – איני סבור כי יהא זה מוצדק להיעתר לבקשתה גם מהטעם הזה.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה לא אעשה צו להוצאות.