רע"א 2078/14 איטה נתנאל רפי נ. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ

1.

ביום 5.2.2010 ארעה תאונת דרכים. התאונה נגרמה לאחר שהמבקש, אשר נסע במונית שהיתה מבוטחת באמצעות המשיבה 1 (להלן: המבטחת ), הסיט את הגה המונית במטרה לגרום לה לעצור. פעולה חריגה זו בוצעה בהמשך לריב ומחלוקת שהתגלעו בין המבקש לבין נהג המונית, אשר, לטענת המבקש, הסיע אותו, בניגוד לרצונו ותוך ביצוע מעשים של חטיפה וכליאת שווא, לתחנת משטרה (לצורך החלטה זו איני רואה מקום לפירוט מלוא נסיבותיו הייחודיות ויוצאות הדופן של האירוע, המתוארות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות). עקב הסטת ההגה איבד הנהג את השליטה על המונית, המונית התהפכה ופגעה בכלי רכב שחנו בצד הכביש. המשיב 2 הוא הבעלים של אחד מאותם כלי רכב.

בבית משפט השלום ברמלה התבררו שתי תביעות לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו עקב התאונה, אשר הוגשו בסדר דין מהיר. תביעה אחת היתה תביעת המבטחת נגד המבקש. התביעה השנייה היתה תביעת המשיב 2 נגד נהג המונית, המבטחת והמבקש.

2.

בית משפט השלום פסק, בין היתר, כי האחריות לנזקים שנגרמו עקב התאונה תתחלק בין המבקש לבין נהג המונית, באופן שהמבקש נמצא אחראי ל-25% מהנזק ואילו נהג המונית ל-75% ממנו. עוד נפסק בבית משפט השלום, כי המבטחת כלל לא הוכיחה את סכום הנזק שנגרם למונית ועל כן נדחתה תביעתה.

3.

לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד הוגש ערעורה של המבטחת. בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדתו של בית משפט השלום באשר לחלוקת האחריות בין המבקש לבין נהג המונית, ופסק כי המבקש ישא ב-70% מהנזקים ונהג המונית ב-30%. עוד נפסק, כי המבטחת זכאית לשיפוי בגין הנזק שנגרם למונית, שכן המבקש הודה בסיכומיו בבית משפט השלום בסכום הנזק הנטען על-ידי המבטחת.

מכאן בקשת רשות הערעור.

4.

בבקשה נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנות אליהן הגיע וכי המקרה דנא מעורר שתי שאלות משפטיות שחשיבותן חורגת מעניינם של בעלי הדין. האחת, האם יש מקום לקבוע אשם תורם בגין "פעולת סיכול של חטיפה סובייקטיבית דה פאקטו, הנובעת מהתנהגות אובייקטיבית של החוטף". השנייה, "האם תובע רשאי להוכיח את נזקיו על ידי אדישותו ו/או הכחשתו של הנתבע לעניין גובה הנזק, או שעל התובע להוכיח נזקיו ללא קשר להתנהגות הנתבע".

5.

דין הבקשה להדחות, מבלי שיהא צורך בקבלת תשובה. תוצאה זו מתחייבת בראש ובראשונה מכך שהבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת השלכות רוחב החורגות מעבר לעניינם הפרטני של בעלי הדין. ניסיונו של המבקש להציג את טיעוניו כאילו יש בהם שאלות שחשיבותן חורגת מעניינם של בעלי הדין נדון לכשלון.

שתי השאלות ה"כלליות", כביכול, שהוצגו על ידי המבקש אינן אלא הצגת המקרה הפרטני במונחים כלליים. באשר לשאלה הראשונה, אין לפנינו אלא מקרה פרטי של מעוולים במשותף שעל בית המשפט לקבוע את מידת אשמו של כל אחד מהם לנזק שגרמו בהתנהלותם העוולתית. אכן, הרקע לכך הוא ייחודי ונדיר, אך הוא תוצאה של התנהגות בלתי נורמטיבית של שני המעורבים. בית המשפט המחוזי ניתח כראוי את הסיטואציה והעריך בהתאם לכך את מידת האשם היחסי של כל אחד מהמעורבים. עניין זה בודאי שאינו מעלה כל שאלה בעלת היבט כללי.

באשר לשאלה השניה, ברי כי להעדר הכחשה או להבעת הסכמה, או לכל התנהלות דיונית אחרת של בעל דין, יכולה להיות השלכה על תחימת המחלוקת, הן בעניין החבות והן בעניין הנזק, מה שמייתר, לעיתים, את הצורך להוכיח עובדות שלא היו נתונות במחלוקת.

6.

מעבר לאמור לעיל, יצוין כי גם אם אפשר היה להעריך את חלוקת האחריות בשונה ממה שנפסק בבית המשפט המחוזי, לרבות אפשרות של מציאת המבקש כמי שנושא באשם מכריע לנזק כולו, לא נפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כל טעות, ובוודאי לא טעות שגורמת לעיוות דין המצדיק בחינת הסוגיה ב"גלגול שלישי".

גם אם המבקש סבר שנהג המונית מסיעו בניגוד לרצונו לתחנת המשטרה (לרקע התנהגות אלימה של חבורה עליה נמנה המבקש, מה שהוביל אף להרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו בקשר עם ההתרחשות הנדונה), ברי כי פעולה מכוונת של הסטת ההגה, שלא נדרשה כפעולת חרום לשם הצלת חיים או מניעת התנגשות וכו', מחייבת להטיל על מבצעה את מירב האחריות לנזקי התאונה שנגרמה עקב כך, אם לא את מלוא האחריות.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.