פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
רע"א
2099/99
בפני:
כבוד
השופט ת' אור
המ
בקשת
:
אל-טל פיתוח בע"מ
נגד
המשיב
ה :
מיקרון מפעל מתכת בע"מ
בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו
מיום 8.3.99 בתיק ע"א 195/98 שניתן על ידי כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ'
רובינשטיין
בשם
המבקשת: עו"ד יהודה רוטנברג
בשם
המשיבה: עו"ד פזית ברץ
החלטה
1.המבקשת היא בעלת הבית ברחוב המנור 2 (פינת רחוב הפטיש) בתל אביב, בו מחזיקה המשיבה בית מלאכה ( להלן:
המושכר ), בגינו פנתה המבקשת לבית הדין לשכירות בבקשה לקביעת דמי שכירות חדשים, בטענה כי חלו שינויים בנתונים העשויים להשפיע על גובה דמי השכירות. לפיכך, ביקשה מבית הדין לשכירות לקבוע את דמי השכירות לפי שווי הנכס, כשהוא פנוי, כשם שקובעים בשכירות חופשית או במושכרים המשוחררים מגובה המקסימום של דמי השכירות. בית הדין לשכירות דחה את הבקשה שכן לא מצא כל טעם אשר יצדיק אותה, ומאחר שלגישתו לא חלו שינויים אשר מצדיקים להעתר לבקשה.
על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, כיוון שלגישתו טעה בית הדין לשכירות בקובעו כי לא חלו שינויים משמעותיים בסביבה ובבניין. בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית הדין לשכירות לשם קביעת דמי השכירות הראויים.
משהוחזר אליו התיק, בית הדין לשכירות פסק כי לאור הערות בית המשפט המחוזי, שיעור דמי השכירות יועלה מסכום של 177 דולר לחודש לסכום של 250 דולר לחודש.
על פסק דין זה שוב הוגש ערעור על יד המבקשת לבית המשפט המחוזי בטענה כי השופט בבית הדין לשכירות לא טרח לנמק את פסיקתו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין לשכירות, ולהחזיר אליו את הדיון על מנת שיקבע לאור חומר הראיות שהובא בפניו את שיעור דמי השכירות ומועד התחלת העלאת דמי השכירות וינמק את את מסקנתו בהנמקה ראויה אשר תאפשר בחינתה על ידי ערכאת הערעורים. כמו כן נקבע באותו פסק דין כי המושכר הינו אחד מאלו אשר חלה עליו הוראת סעיף 52 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- ( להלן: החוק ) ועל כן דמי השכירות לגביו מוגבלים בתקרה הקבועה בתקנות.
התיק חזר לבית הדין לשכירות אשר נתן פסק דין נוסף. בית הדין לשכירות נימק את החלטתו בכך שבית הדין לשכירות מכיר היטב את המקום ואת הבניינים בסביבת הבנין הנדון ויודע את דמי השכירות המשתלמים בעד מושכרים בסביבה זו. שיעור דמי השכירות נשאר על פי פסיקת בית הדין לשכירות בסכום של 250 דולר.
על החלטתו זו של בית הדין לשכירות הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה. בפסק דינו התייחס בית המשפט המחוזי לטענות המבקשת וקבע כי בית הדין לשכירות נימק את פסק דינו נשוא הערעור כנדרש, והתייחס בנימוקיו להערת פסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי בצורה שאינה מאפשרת התערבותו של בית המשפט המחוזי. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי בית הדין לשכירות לא התעלם מהעובדה שנעשו שינויים במקום או בסביבה והראיה לכך היא שבית הדין לשכירות העלה את שיעור דמי השכירות מ177- דולר ל250- דולר. עוד קבע בית הדין לשכירות כי המושכר הינו מושכר אשר לגביו חלים דמי שכירות מוגבלים בתקרה הנקבעת בתקנות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי סעיף 57 לחוק כפוף להוראות סעיף 52 א' לחוק.
על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו לרשות הערעור.
2.הטענה היחידה בבקשה אשר הינה בעלת אופי עקרוני אשר יכול היה להצדיק מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה, הינה הטענה שסעיף 57 לחוק הינו סעיף עצמאי, במובן זה שבהתקיים התנאים הקבועים בו, אין הוא כפוף להוראה בדבר דמי שכירות מירביים אשר נקבעו בסעיף 52 א' לחוק.
אלא, שדין טענה זו להידחות לגופה.
סעיף 52 לחוק קובע:
"52.
קביעת דמי שכירות
(א)
דמי השכירות בבית עסק ייקבעו בהסכם בין בעל הבית והדייר, ובאין הסכם כאמור רשאי כל צד לבקש שבית הדין יקבע את דמי השכירות.
(ב)
בקבעו דמי שכירות של בית עסק יתחשב בית הדין בכל הנתונים העשויים להשפיע על גובה דמי השכירות של בית העסק, לרבות סוג העסק, האזור שבו הוא נמצא והשימוש בו, ובלבד שלגבי בתי עסק שעליהם חלים סעיף 52א' או תקנות לפי סעיף 61 לא ייקבעו דמי שכירות העולים על השיעורים המרביים או המופחתים, לפי העניין".
רואים אנו, שעל פי האמור בסעיף קטן (ב), קביעת דמי השכירות על פי הסעיף כפופה לדמי השכירות המירביים שלפי סעיף 52 א' לחוק. סעיף 57 לחוק הינו סעיף המקנה לבית הדין לשכירות סמכות לפסוק מחדש דמי שכירות בבית עסק, בהתקיים הנסיבות הקבועות בו. וכפי שכבר נקבע:
"סעיף 57 לחוק, המקנה לבית הדין סמכות לפסוק מחדש את דמי השכירות, הינו הוראה משלימה לסעיף 52 לחוק" (ע"א 498/85 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סלאח טאהר טברי , פ"ד מב(1) 80, 83).
יוצא, איפוא, שלפי סעיף 57 ניתן לשנות את גובה דמי השכירות, עם השתנות הנסיבות כאמור בסעיף זה, אך קביעה על פי סעיף זה, אשר הינה הוראה משלימה להוראת סעיף 52 לחוק, כפופה להוראת סעיף 52א' לחוק. מכאן, שבדין פסק בית המשפט המחוזי את שפסק.
3.בכל יתר טענות המבקשת אין הצדקה למתן רשות ערעור לפי המבחנים שנקבעו ברע"א 153/82 חניון חיפה נ' מצת אור
(פ"ד לו(3) 123).
הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, טו' באב התשנ"ט
(28.7.99).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99020990.
E03
/עכב