רע"א 2118/00 שמעון ברגמן, ד"ר נ. שמואל שפר, ד"ר

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא פיזם) בת.א. 739/98 מיום 13.2.00 בה אושר בחלקו פסק בוררים שניתן ביום 7.7.97 ו15.8.97-. מכח פסק הדין כאמור, חוייבו המבקשים לשלם למשיבים סך של 101,600 ש"ח. המבקשים עותרים לקבלת רשות ערעור על פסק הדין על מנת להביא לביטולו של פסק הבוררים.

2.בחנתי את טענות המבקשים ובאתי לכלל דעה כי יש לדחות את הבקשה אף בלא קבלת תשובה.

3.נקודת המוצא בבחינת בקשות למתן רשות ערעור בבית משפט זה הינה כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים חריגים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או בעלת השלכה ציבורית החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת. כך הוא בענינים המגיעים בגלגול שלישי לבית משפט זה וכך הוא גם בעניני בוררות בהם מתבקשת התערבות הערכאה העליונה לאחר שהענין הוכרע בשלב ראשון במסגרת פסק בורר, ונדון לאחר מכן בבית המשפט המוסמך, על פי אמות המידה שהוגדרו בחוק. (השווה רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123; לוין, תורת הפרצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177).

בענייננו, אין עולה שאלה מיוחדת המצריכה דיון בערכאה זו, כפי שיפורט להלן.

4.בעלי הדין ניהלו במשותף שלוש מרפאות שיניים באיזור חיפה. נתגלעו חילוקי דעות ביניהם שהביאו לחתימת הסכם בוררות שבמרכזו עמדה המטרה לפרק את השותפות ולחלק את הרכוש. לצורך קיום הבוררות מונו בהסכמת הצדדים שלושה בוררים.

פסק הבוררים קבע כי מרפאה אחת תועבר לידי המבקשים, ואילו שתי המרפאות האחרות תועברנה לידי המשיבים, וכן קבע הסדרים לגבי חלוקת כספים האמורים עדיין להתקבל מלקוחות. עוד נקבע כי המבקשים ישלמו למשיבים פיצוי בסך 101,600 ש"ח בתשלומים. לאחר מתן הפסק, הוכנסו בו תקונים שונים בכמה ענינים.

בפני בית משפט קמא טענו המבקשים כי יש לפסול את פסק הבוררים מטעמים של אי חוקיות בהליך הבוררות, משוא פנים לטובת המשיבים על ידי אחד הבוררים, וחריגה מסמכות הבוררים בתקונים שערכו לאחר מתן הפסק.

בית משפט קמא דחה את הטענות בדבר אי החוקיות, ומשוא הפנים, אולם קיבל באופן חלקי את טיעוני המבקשים בדבר תיקון הפסק, וכתוצאה מכך ביטל חלק ממנו והשאיר על כנו חלק אחר.

5.בבקשת רשות הערעור מתמקדים המבקשים בשתיים מן הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא: אי חוקיות הליך הבורות, ומשוא פנים מצד הבורר. לטענתם, די בכל אחת מטענות אלה כדי לבטל את הליך הבוררות ופסק הבוררות.

נראה לי כי דין טענות אלה להידחות.

6.אשר לטענת אי החוקיות:

טוענים המבקשים כי הבוררות התכוונה להביא לפירוק השותפות, אך בד בבד עם כך גם להעלים עבירות על דיני המס מעיני רשויות המס ורשויות אחרות. לאור זאת נטען כי נשמט הבסיס החוקי מתחת להסכם הבוררות והליך הבוררות ויש לבטלם.

כן נטען כי עלה חשד לביצוע עבירה פלילית על ידי המשיבים ובהקשר לכך הושמד פרוטוקול מדיוני הבוררות כדי שלא ייחשף החשד, וכל אלה חייבו כי הבוררים ימסרו הודעה ליועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 269 לחוק העונשין התשל"ז1977-. משלא עשו כן, התערערה תשתית הבוררות.

בית משפט קמא דחה טענה זו, ובדין עשה כן. הבוררות קמה למטרה מוגדרת של פירוק השותפות בין בעלי הדין. היא לא היתה אמורה לטפל או להכריע בהיבטים אחרים - ובתוך כך בשאלות הקשורות במידת קיומן של דרישות חוקי המס על ידי השותפים. יתר על כן, העובדות הנוגעות לחשדות בדבר חריגות השותפות מדיני המס לא הוכחו שכן לא היוו כלל מוקד להתייחסות הבוררות. ממילא, אין בטענות אלה כדי להכתים את חוקיות ההתקשרות בין הצדדים לצורך הליך הבוררות ואת הליך הבוררות עצמו.

אין גם כל ממש בטענה כי היה על הבוררים למסור הודעה ליועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 269 לחוק העונשין. חובה זו מותנית בכך, ראשית, כי מוסר ההודעה יהא אדם הממלא תפקיד בהליך של שפיטה וכי אגב השפיטה מתעורר חשש לעבירה פלילית. "הליך של שפיטה" מוגדר לצורך ענין זה בסעיף 268 לחוק. בענייננו, לא הוכח כדבעי כי מדובר בחשש לעבירה פלילית; יתר על כן, הליך הבוררות כאן אינו עונה לאף אחת מהחלופות המפורטות בהגדרת "הליך של שפיטה" כמוגדר בחוק. די באלה כדי לדחות את הטענה.

יוצא, איפוא: מטרת הבוררות ככזו להביא לפירוק השותפות היתה כשרה וחוקית ואם התלוו לעסקי השותפות סממנים של עבירות על חוקי המס - דבר שלא כאן המקום לחוות דעה לגביו - הרי שלא היה בהם כדי להכתים את הליך הבוררות החוקי לכשעצמו.

7.משוא פנים של בורר

עוד נטען, כי הבוררות פסולה מאחר שאחד הבוררים - עו"ד גיגי - קיים קשרים עם המשיבים שלהם שני היבטים: האחד - קשרים בעלי אופי עיסקי שהשתקפו בכך שהמשיבים יסדו חברה פרטית ומינו את עו"ד גיגי כעורך דינה של החברה; השני - קשרים בעלי אופי חברתי בכך שעו"ד גיגי נסע לטיול עם משפחת המשיבה 3, עת עמדה לדיון בפני הבוררים בקשת התיקון לפסק הבוררים.

גם טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, ובדין כך.

הכלל הנוהג הוא כי על בורר לדון ולפסוק בענין הנתון להכרעתו בלא משוא פנים. עם זאת, בורר המקובל על שני הצדדים כאשר יש לו קשר עם מי מן הצדדים - בין קשר עבודה ובין קשר ידידות - אינו בהכרח פסול לתפקיד, והוא - אם ידוע מראש לשני הצדדים על מערכת יחסים כזו והם הסכימו לכך, ובנתון לכך שיחסים אלה לא יביאו בסופו של דבר לידי משוא פנים של הבורר כלפי אחד הצדדים. (ראה אוטולנגי, בוררות, מהד' 3, עמ' 210).

אכן, אין לעודד מינוי בוררים אשר יש להם קשר קודם - מקצועי או חברי עם מי מבעלי הדין. מינוי כזה מועד ליצור ביום מן הימים תחושת קיפוח בלב בעל הדין אשר ידו תצא על התחתונה בסיום הבוררות והוא - גם אם הסכים מלכתחילה למינוי הבורר בידיעה על קיום הקשר הקודם בינו לבין בעל הדין שכנגד. אולם, בהינתן הסכמה כזו מדעת, מביע צד לבוררות את אימונו בבורר חרף ידיעה על דבר קשר קודם בינו לבין בעל הדין האחר, ויקשה עליו לבסס מאוחר יותר בקשה לביטול הבוררות בטענה של משוא פנים עקב קשר קודם כזה. מכל מקום, נראה כי יצטרך להביא בפני בית המשפט נתונים ספציפיים החושפים קיומו של משוא פנים מעבר לקשר מקצועי או חברי קודם.

בענייננו, הסכימו הצדדים ביניהם במפורש בסעיף 14 להסכם הבוררות מיום 13.6.97 למינויים של הבוררים בידיעה כי הם קשורים בקשרי חברות או עבודה למי מן הצדדים. כך נאמר באותה הוראה:

"הצדדים מתחייבים ומאשרים בזאת כי ידוע להם היטב שהבוררים הנ"ל נמצאים בקשרי חברות/ו/או עבודה עם מי מהצדדים להסכם זה וכי הבוררים מכירים ויודעים חלק מהעובדות והפרטים הכרוכים בסכסוך שנמסר להכרעתם.

הצדדים מסכימים ומאשרים כי הסכימו למינוי הבוררים הנ"ל מתוך ידיעת העובדות הנ"ל, ויהיו מנועים מלטעון בעתיד כל טענה בקשר עם מינויו של מי מן הבוררים כנגד כשירותו, כושרו, יכולתו ו/או זכותו לשמש כבורר בין הצדדים".

מכח הוראה זו, ברור הוא כי הצדדים ידעו והסכימו לכך שהבוררים שמונו או מי מהם נמצאים בקשרי ידידות או קשרי מקצוע עם מי מבעלי הדין.

אין צריך לומר כי העסקתו של הבורר עו"ד גיגי כעורך דין של חברה פרטית שהוקמה על ידי המשיבים, או נסיעתו לטיול עם משיבים אלה איננה מוסיפה לתחושת האימון שרוחש בעל הדין שכנגד לאי תלותו של בורר זה לגבי הענין העומד להכרעתו, ועדיף היה כי הדברים לא יתרחשו כך. אולם אין די בכך כדי להביא לביטולה של הבוררות. שהרי אין בתופעות אלה המתוארות כדי לחרוג באופן מהותי מההסכמה החוזית המשתקפת בהסכם הבוררות אשר הניחה אפשרות קיום קשר חברתי או מקצועי בין בורר לבין צד לבוררות, ואלה הם, אכן, ביטויים מעשיים לאותם סוגי קשרים. מעבר לעצם ציון העובדות בדבר הקשר המקצועי והנסיעה המשותפת לטיול, לא הוכיחו המבקשים עובדה חדשה שיש בה כדי להצביע על קיום משוא פנים של הבורר נגדם, ואילו העובדות הנזכרות לעיל אינן בבחינת חידוש או תפנית ממצב דברים שהיה נהיר להם ומוסכם עליהם קודם למינוי הבוררים.

(השווה ע"א 107/84 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מיכנית בע"מ, פד"י מב(1) 298, 303.

יתר על כן, הבורר עו"ד גיגי לא שימש בורר יחידי בבוררות זו אלא שימש אחד מתוך שלושה בוררים - עובדה שיש בה כדי להקהות את החשש כי פסק הבוררים ניתן תוך העדפה של בעל דין אחד על פני רעהו מטעמים של קשרים קודמים.

לאור האמור, גם אם המבקשים הצביעו על תופעה בלתי רצויה שהתרחשה ביחסי בורר ואחד הצדדים במהלך הבוררות, אין בה, בנסיבות הענין, כדי להוביל לביטול הבוררות ולצורך ניהולה מחדש.

לאור כל האמור, יש לדחות את הבקשה.

מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.