רע"א 2127-24 רע"א 2127-24

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 15.1.2024, בע"א 58675-12-23 (השופטים ר' וינוגרד, ש' ליבוביץ ו-ת' בר-אשר) שבגדרו נדחה על הסף ערעור המבקשת על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 29.10.2023, בת"א 54470-03-22 (השופט מ' חאג' יחיא) שבמסגרתו נדחתה תביעת המבקשת על הסף, מחמת התיישנותה.

2.למקרא פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום; לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, ללא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). לא מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אדרבה, עיון בכתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי והשוואתו לבקשה שלפני מלמד כי הבקשה הנוכחית, ברובה המוחלט, כמוה כ-'העתק-הדבק' של כתב הערעור, שהוגש לבית המשפט המחוזי. זה כמו זה אינם מעלים שאלות עקרוניות. גם חשש לעיוות דין אין כאן.

3.נקודה אחת ראויה להתייחסות ולהבהרה: בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת ללא צורך בתשובה, בהתאם לסמכותו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות, תוך אימוץ קביעות בית משפט השלום בהתאם להוראת תקנה 148(ב) לתקנות. דרך פעולה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפסק הדין ברע"א 8735/23 רבוע הכחול נדל"ן בע"מ נ' נציגות ועד הבית "בית הטיילת" (7.3.2024) (להלן: עניין רבוע הכחול), שניתן לאחרונה, לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. באותו עניין נקבע, כי תקנות 138(א)(1) ו-148(ב) לתקנות – צרות הן זו לזו. לא ניתן להשתמש בהן בעת ובעונה אחת. על פני הדברים, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה דיונית. חרף האמור, וכפי שאפרט להלן, בנסיבות העניין אין מקום להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

4.עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מלמד, כי הוא אינו מסתפק בהפניה לתקנות האמורות; אחר הדברים האלה, ממשיך בית המשפט המחוזי ומפרט, בבחינת 'למעלה מן הצורך', מדוע לא היה לערעור המבקשת סיכוי להתקבל. ניתן לומר, כי חרף הצהרתו של בית המשפט המחוזי על שימוש בתקנה 148(ב) לתקנות, עיון בפסק הדין מגלה כי הלכה למעשה לא נעשה בה שימוש. ניתנה הנמקה עצמאית של בית המשפט המחוזי, מדוע יש להורות על דחיית ערעור המבקשת על הסף, ללא צורך בתשובה. די בכך כדי לעמוד בחובת ההנמקה העצמאית הנדרשת.

5.כאמור, בעניין רבוע הכחול נקבע כי בעת שימוש בתקנה 138(א)(1) לתקנות נדרשת הנמקה עצמאית של ערכאת הערעור. ברם, אותה חובת הנמקה – מצומצמת היא. כפי שהוּדגש באותו עניין: "ההליך של דחיית הערעור על הסף ללא דיון דו-צדדי, בכתב או בעל-פה, מחייב את ערכאת הערעור לנמק מדוע הינה סבורה שלערעור אין סיכוי להתקבל" (שם, פסקה 5; ההדגשה הוּספה – נ' ס'); הא ותו לא. ודוק; לא חובת הנמקה מלאה, כי אם נימוק תמציתי מדוע אין לערעור סיכוי להתקבל. חובת הנמקה זו לא נועדה למען יכבירו שופטי הערעור במילים וישחיתו את זמנם, זמנו של ציבור המתדיינים; תפקידה של אותה הנמקה תמציתית – אך להפיס את דעתו של המערער. למען יֵדע כי ערעורו נבחן בכובד ראש, בתשומת הלב הנדרשת, ולא נדחה כלאחר יד.

6.המבקשת טוענת כי זכויותיה הדיוניות נפגעו כתוצאה מהשימוש שעשה בית המשפט המחוזי בתקנה 138(א)(1) לתקנות, וכי הפסיקה "הכירה בכך כי יש לבצע [...] שימוש מועט בתקנות דנן". ברוח טענה זו, היה מי שסבר כי תקנה 138(א)(1) לתקנות טומנת בחובּה פגיעה באינטרסים של המערער ובזכות הגישה שלו לערכאות (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים פרק יג §60-59 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, מרץ 2024)). עמדתי שלי – שונה.

7.מנקודת מבטי, כלל השחקנים יוצאים נשכרים מקיומה של תקנה 138(א)(1) לתקנות; גם המערער שערעורו נדחה על הסף. (לדיון מקיף בתקנה ובהחמצה שבהימנעות משימוש בה, ראו: ענת אלבק ״תקנה ואין מורים כן? – על הסמכות החדשה של ערכאת הערעור לפי תקנה 138(א)(1) מאז הרפורמה בסדר הדין האזרחי״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (2023)). ראש לכל – התקנה משרתת את האינטרס הציבורי הרחב. היא מאפשרת לבית המשפט להתפנות לעניינם של ציבור המתדיינים "שממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות, התור מתארך, ועשיית הדין והצדק – נדחית" (ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון, פסקה 56 (11.11.2021)). תקנה 138(א)(1) עולה בקנה אחד עם עיקרון היעילות, המעוגן בעקרונות היסוד של התקנות (ראו: תקנה 5 לתקנות), באשר היא מאפשרת לייעל את ההליכים ולהביא לסיומם בהקדם. בד-בבד משרתת התקנה גם את עניינו של המשיב בהליך הספציפי, בכך שהיא מייתרת את הצורך להיזקק לערעור חסר שחר. אך לא פחות חשוב מכך, וזה עיקר לענייננו, היא בהחלט מיטיבה גם עם המערער הספציפי, שערעורו נדחה על הסף.

8.בדחותה את הערעור בלא צורך בתשובה, מקום שבו ברי כי לערעור אין סיכוי להתקבל, נוטה ערכאת הערעור חסד למערער: חסה היא על ממונו ועל עִתוֹתיו, ומונעת ממנו לתלות בערעורו תקוות שווא. אם יתבקש המשיב להגיש את תשובתו, גם מקום שבו אין לערעור סיכוי להתקבל – ההליך יתארך לשווא. חמור מכך, המשיב יאלץ לשלם שכר טרחה לבא-כוחו על הגשת התשובה; שכר טרחה שבסופו של דבר יגולגל לעבר המערער – שצפוי להפסיד בערעור, וכפועל יוצא לחוב בהוצאות המשיב, ובשכר טרחת בא-כוחו. נמצאנו למדים, כי בניגוד לאינטואיציה הראשונית, דווקא המערער הוא שיוצא נשכר מהפעלתה של תקנה 138(א)(1). לטענה שלפיה הפעלת התקנה פוגעת באינטרסים של המערער, אין אפוא על מה לסמוך, ודינה להידחות.

9.גם אם נתנתק מנקודת המבט של המערער הפרטני, ונפנה מבטנו לעבר זכות הגישה לערכאות באופן כללי, ניווכח כי זו אינה נפגעת כלל ועיקר. ראשית נזכיר, עומדות רגלנו בערכאת הערעור, לאחר שהמערער קיבל את יומו בערכאה הדיונית. הפגיעה, אם ישנה, היא לכל היותר בזכות הערעור; לא בזכות הגישה לערכאות. גם זכות הגישה לערכאת הערעור אינה נפגעת. סוף כל סוף, 'שערי ערעור לא ננעלו'. המערער מימש את זכותו להישמע לפני ערכאת הערעור – קולו נשמע, טענותיו נבחנו, ובית המשפט שלערעור סבר כי אין בהן ממש. אדרבה, 'ניתוח כלכלי' בסיסי, יוליך למסקנה כי ככל שירבו המקרים שבהם תופעל התקנה, תלך זכות הגישה לערכאות ותתחזק.

10.כלל הבסיס הוא, כי ערעור מטעם מתדיין שהפסיד בערכאה הדיונית, יוגש אך ורק אם יסבור כי תוחלת הרווח שאותו יפיק לוּ יתקבל ערעורו (מכפלה של הסיכוי לקבלת הערעור בשווי הסעד המבוקש בערעור), תהא גדולה מתוחלת העלויות הכרוכות בניהול הערעור (ראו: Steven Shavell, The Appeals Process as a Means of Error Correction, 24 J. Legal Stud. 379 (1995); אלון קלמנט "סדר הדין האזרחי" הגישה הכלכלית למשפט 997, 1055 (אוריאל פרוקצ'יה עורך, 2012)). מכאן קצרה הדרך למסקנה כי שימוש בתקנה 138(א)(1) לתקנות מוביל דווקא להרחבת זכות הגישה לערכאות. אם בכל מקרה ומקרה היתה נדרשת תשובת המשיב, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לדחות את הערעור מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות, אזי בהכרח ניהול הערעור היה כרוך בעלויות גבוהות יותר. ממילא, מערער פוטנציאלי היה חייב להביא בחשבון כי אם יפסיד, יהא עליו לשאת גם בהוצאות המשיב בגין הגשת התשובה, ובשכר טרחת בא-כוחו של המשיב (להרחבה ולהתייחסות להשפעת כללי הוצאות המשפט הנוהגים, על תמריצי הצדדים להגיש ערעור, ראו: Steven Shavell, On the Design of the Appeals Process: The Optimal Use of Discretionary Review versus Direct Appeal 39 J. Legal Stud. 63, 65, 75 (2010)). בחלק מן המקרים, הגבוליים, הוא ימנע מהגשת ערעור, משום שהעלויות שיושתו עליו אם ידָחה הערעור יהיו גבוהות יותר, והערעור נהפך ללא-כדאי; בעל תוחלת שלילית. נמצאת נועל דלת בפני מערערים. מנגד, מִשֶּׁנִּתְּנָה הרשות לדחות ערעור ללא צורך בתגובת המשיב, ואם יעשה בה שימוש תדיר במקרים המתאימים, מפחיתים אנו בכך את תוחלת עלות הערעור בעיני המערער הפוטנציאלי, ומגבירים את שיעור הערעורים שיוגשו. ניתוח זה משמיענו אפוא כי שימוש בתקנה 138(א)(1) מפחית מן העלות הכרוכה בניהול הליך הערעור, ובכך אינו מצמצם את זכות הגישה לערכאות; נהפוך הוא.

11.ישאל השואל, אם אכן תקנה 138(א)(1) לתקנות אך היטיבה את מצבו של המערער, מה הוא אפוא הגיונה של ההלכה שנקבעה בעניין ריבוע הכחול? התשובה היא, כי סוף כל סוף, מערער שערעורו נדחה על הסף, עלול לחוש כי עניינו נדון כלאחר יד; ללא תשומת לב מספיקה. כדי להסיר לזות שפתיים, נקבע כי בעת שנעשה שימוש בתקנה 138(א)(1), אין מקום לעשות שימוש חופף בתקנה 148(ב) לתקנות. ערכאת הערעור נדרשת לציין את נימוקיה לכך שלערעור אין סיכוי להתקבל. מנגד, אם נתבקשה תשובה לערעור, וכתבי הטענות של שני הצדדים מונחות בפני השופט, זה לעומת זה, שוב אין עוד מקום לחשש מפני תחושה כי הערעור נדחה כלאחר יד. במקרה כזה ניתן אפוא לעשות שימוש בתקנה 148(ב) לתקנות, ולדחות את הערעור ללא הנמקה עצמאית, תוך אימוץ הנמקת הערכאה הדיונית. משזהו הגיונה של ההלכה, אין עוד מקום לטענה כי נדרשים נימוקים מלאים ומפורטים. די בנימוקים תמציתיים, כדי להבהיר כי פסק הדין לא ניתן כלאחר יד.

12.חזרה לענייננו. משעמדנו על היקף ההנמקה הנדרש, ברי כי דיינו באותם נימוקים תמציתיים, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי, אף אם ניתנו 'למעלה מן הצורך', כדי לעמוד בחובת ההנמקה הנדרשת. כך נקבע כבר בעניין רבוע הכחול: "תוספת הנימוקים, שכאמור ניתנה בפסק הדין קמא למעלה מן הצורך, שכנעתנו כי [...] לערעור אשר הונח לפתחו של בית המשפט המחוזי אכן לא היה כל סיכוי להתקבל. בנסיבות אלו, נוכל להסתפק בהנמקה שניתנה כאמור כבסיס לדחיית ערעורה של המבקשת בגדרי תקנה 138(א)(1)" (שם, פסקה 7).

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה לא אעשה צו להוצאות.