רע"א 8735-23 רע"א 8735-23

השופט א' שטיין:

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט ר' וינוגרד), אשר ניתן ביום 4.9.2023 בעש"א 6138-06-23, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין ירושלים (המפקחת א' שרייבר), אשר ניתן ביום 20.4.2023 בתיק מספר 1/370/2014. בפסק דינה של המפקחת נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה סכום של כ-250,000 ש"ח עבור חלקה בהוצאות התחזוקה והניהול של הבית המשותף הידוע כ"בית הטיילת" בירושלים.

2.בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). תקנה זו קובעת כי "בית משפט שלערעור רשאי [...] לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה, אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל".

3.כמו כן, החליט בית המשפט המחוזי כי דין הערעור להידחות כאמור אף ללא הנמקה – זאת מכוח האמור בתקנה 148(ב) לתקנות, אשר קובעת לאמור:

148.(ב) [...] בית משפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בנימוקיו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שנוכח כי מתקיימים התנאים האלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3) אין בה טעות שבחוק.

4.דא עקא, תקנות 138(א)(1) ו-148(ב) חלות בשלבי דיון שונים של ערעור אזרחי, ועל כן לא ניתן לחבר ביניהן. תקנה 138(א) חלה בתחילתו של הליך הערעור, כאשר ערכאת הערעור מחליטה אם לדחות את הערעור על הסף, בלא צורך בתשובה, אחרי שראתה כי לערעור אין סיכוי להתקבל, כאמור בתקנת משנה (א)(1), או שמא עליה לדון ולהכריע בערעור על יסוד טענותיהם של בעלי הדין, כמותווה בתקנות-משנה א(2)-(א)(6), או אחרי דיון פרונטלי ושמיעת מלוא טענות הצדדים בעל-פה. בהתאם לסדר דין זה, תקנה 148(ב) מאפשרת לערכאת הערעור לדחות את הערעור מבלי לפרט את נימוקיה – מעבר לנדרש בתקנה באשר לאימוץ ממצאיו ומסקנותיו של פסק הדין קמא – רק אחרי שמיעת בעלי הדין בכתב או בעל-פה.

5.במילים אחרות: תקנה 148(ב) מאפשרת לערכאת הערעור לדחות, ללא פירוט נימוקיה, כל ערעור אזרחי, אשר לא סולק קודם לכן, בשל היותו חסר סיכויים, בגדרה של תקנה 138(א)(1). ההליך של דחיית הערעור על הסף ללא דיון דו-צדדי, בכתב או בעל-פה, מחייב את ערכאת הערעור לנמק מדוע הינה סבורה שלערעור אין סיכוי להתקבל, כאמור בתקנה 138(א)(1). מאידך, דחיית הערעור ללא נימוקים מפורטים בגדרי תקנה 148(ב) מתאפשרת אך ורק אחרי דיון דו-צדדי בכתב או בעל-פה, שבסופו מגיעה ערכאת הערעור למסקנה כי פסק הדין קמא נכון מטעמיו. דחיית הערעור על הסף בגדרה של תקנה 138(א)(1) לעולם טעונה הנמקה. דחייתו של ערעור אחרי דיון דו-צדדי, בכתב או בעל-פה – כדוגמת פסק הדין שדוחה את הערעור אחרי קבלת תשובה בכתב, כאמור בתקנה 138(א)(2) – אינה חייבת הנמקה מעבר להנמקה הבסיסית הנדרשת בתקנה 148(ב) (ראו והשוו: רע"א 7083/23 המוסד לביטוח לאומי נ' מתי (23.10.2023); וכן יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 550-549 (2023)).

6.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת מבלי להקפיד על כללים אלה. הוא דחה ערעור זה על הסף, בלא צורך בתשובה, על יסוד האמור בתקנה 138(א)(1). בד-בבד, בית המשפט פטר את עצמו מדרישת ההנמקה המלאה, בהפעילו את תקנה 148(ב). לצד זאת, בחר בית המשפט לנמק את פסק דינו על ידי הוספת דברים שמבחינתו לא היו אלא "בגדר חידוד נקודות מספר", כאשר הוא מבהיר שאין בדברים אלה "כדי להוציא מעצם המסקנה לפיה ניתן היה להסתפק בהנמקה דלעיל [לפי תקנה 148(ב) – א.ש.]" לצורך דחיית הערעור.

7.ברי הוא אפוא כי בפסק הדין קמא נפלה שגגה פרוצדורלית: חיבור האמור בתקנה 138(א)(1) לתקנה 148(ב) – כאשר, כאמור, תקנות אלו אינן מתחברות זו לזו. אולם, תוספת הנימוקים, שכאמור ניתנה בפסק הדין קמא למעלה מן הצורך, שכנעתנו כי פסק דינה של המפקחת אינו קורא להתערבותה של ערכאת הערעור וכי לערעור אשר הונח לפתחו של בית המשפט המחוזי אכן לא היה כל סיכוי להתקבל. בנסיבות אלו, נוכל להסתפק בהנמקה שניתנה כאמור כבסיס לדחיית ערעורה של המבקשת בגדרי תקנה 138(א)(1).

8.אשר על כן, החלטנו לדון בבקשה שלפנינו כבערעור ולדחות את הערעור לגופו. ערעור זה תרם לליבונה של סוגיה פרוצדורלית חשובה, ועל כן לא נעשה צו להוצאות.