רע"א 7083-23 רע"א 7083-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ת' בר-אשר) אשר ניתן ביום 4.7.2023 ברע"א 24461-06-23, בגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על החלטת בית משפט השלום ירושלים (השופט ג' ארנברג) שניתנה ביום 13.4.2023 בת"א 32750-06-20 ואשר התירה למבקש לתקן את כתב תביעתו. פסק הדין קמא ניתן בעקבות החלטתו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשת רשות הערעור, שהגישו המשיבים נגד החלטתו האמורה של בית משפט השלום, כבערעור.

2.פסק הדין קמא ניתן מבלי לאפשר למבקש להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור, שכאמור הונחה לפני בית המשפט המחוזי, ומבלי לקיים דיון כלשהו במעמד הצדדים. בית המשפט המחוזי סבר שבסמכותו לעשות כן מכוח האמור בתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), אשר קובעת לאמור:

138.(א) "בית המשפט שלערעור רשאי:

[...]

(5) להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניו.

3.פשיטא הוא שבית המשפט המחוזי שגה.

4.תקנה 138(א)(1) לתקנות הקנתה לבית המשפט שלערעור סמכות חדשה, שלא היתה קיימת קודם-לכן, "לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה, אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל" (ראו: יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 477 (2021) (להלן: רוזן-צבי)). הווה אומר: דחיית הערעור על הסף, ללא קבלת תשובתו של המשיב, היא סמכותו היחידה של בית המשפט שלערעור לסיים את ההליך במעמד צד אחד. סמכות חדשה זו נטועה בשיקולי יעילות ובהנחה שאינה ניתנת לסתירה כי המשיב מסכים לדחיית הערעור. במאמר מוסגר אציין, כי סמכות זו באה להוסיף לסמכותה של ערכאת הערעור לדחות על הסף בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" כאמור בתקנה 148א לתקנות – סמכות שהיתה קיימת עוד לפני התקנת התקנות (ראו: תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וכן בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

5.בית המשפט שלערעור אינו מוסמך לקבל את הערעור, או אפילו לדון בבקשת רשות ערעור כבערעור, מבלי לשמוע את דברו של המשיב (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 476). כפי שנאמר: "זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו" (ראו, בין היתר: תלמוד בבלי קידושין מב ע"א; מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו 152 (תשל"ח)).

6.כלל בסיסי זה מעוגן גם בלשונה של תקנה 138(א)(5) לתקנות, שכאמור מסמיכה את בית המשפט שלערעור להכריע בערעור "על יסוד החומר בכתב שלפניו" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

7.תקנה זו מפנה אל החומר – בהא הידיעה – ללמדך שמדובר בחומר אשר נזכר קודם לכן. כדי לדעת מהו החומר עליו מדברת התקנה, הבה נקרא את האמור בתקנה 138(א) במלואו:

"בית המשפט שלערעור רשאי:

(1) לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה, אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל;

(2) להורות על הגשת תשובה בכתב, בכלל או לגבי עניין מסוים;

(3) לקיים דיון מקדמי בערעור לפי סמכות שופט בקדם-משפט, בשינויים המחויבים;

(4) להורות על השלמה לסיכומים בכתב;

(5) להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניו;

(6) להורות על קיום דיון בעל פה נוסף על החומר שבכתב שלפניו."

מהאמור בתקנה עולה בבירור כי "החומר" הכתוב, אשר מאפשר הכרעה בערעור שלא נדחה על הסף, הוא חומר אשר נאסף: (1) בעקבות קבלת תשובה בכתב מאת המשיב לערעור (תקנה 138(א)(2)); (2) בעקבות דיון מקדמי במעמד בעלי הדין (תקנה 138(א)(3)); וכן, במידה שנמצא צורך בכך (3) בעקבות השלמה לסיכומים בכתב מטעמם של בעלי הדין (ראו והשוו: רוזן-צבי, בעמ' 477-476).

8.נמצא אפוא, כי בית המשפט המחוזי הכריע בערעור מבלי שעמד לנגד עיניו החומר הדרוש ומבלי לתת למבקש את יומו בהליך. ברי הוא, כי בכך יש משום עיוות דין הקורא להתערבותו של בית המשפט העליון "בגלגול שלישי" (ראו: תקנה 148א(2) לתקנות).

9.אשר על כן, ואחרי שבעלי הדין טענו לפניי בכתב בעד ונגד קבלת הבקשה דכאן – בהתאם לסדרי הטיעון שקבעתי בהחלטתי מיום 21.9.2023 – החלטתי לדון בבקשה כבערעור שהוגש, וזאת מתוקף סמכותי לפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותקנה 149(2)(ב) לתקנות. כמו כן החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא, להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי ירושלים, וכן לקבוע כי הדיון בבקשת רשות הערעור דשם יתקיים בפני מותב אחר. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בהליך שהתקיים לפניי בסך כולל של 5,000 ש"ח.