רע"א 2139/13 יוסי אחיטוב נ. חברת מעיינות עדן בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 10.3.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים מ' נד"ב , ע' גרוסקופף ו- ו' פלאוט ) ב-ע"א 45110-05-12, בגדרו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו מיום 15.5.2012 של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני ), באופן שגיל פרישתו של המבקש מעבודתו הועמד על 36 שנים תחת 52 שנים.

רקע והליכים

1.

בתקופה הרלבנטית עבד המבקש אצל המשיבה 1 – מעיינות עדן בע"מ (להלן: מי עדן ), בתור מפיץ כדי מים. במסגרת זו עסק המבקש בחלוקת כדי מים ללקוחות שונים במרכז תל-אביב. ביום 2.8.2005 עת עסק בחלוקה, חש המבקש לפתע כאב חד בגבו כתוצאה מהרמת כדי המים, ונגרמה לו כתוצאה מכך נכות. המבקש תבע את מי עדן על נזקיו בבית משפט השלום.

2.

עקב המחלוקת בדבר נכותו של המבקש, מינה בית משפט השלום מומחה רפואי מטעמו. המומחה קבע, כי למבקש נכות צמיתה בשיעור של עשרה אחוזים בגין הגבלה קלה בעמוד השדרה המותני. בחוות הדעת צוין, כי המבקש אינו כשיר להרמת משאות כבדים ואינו יכול לבצע מאמצים גופניים ניכרים. חוות הדעת אומצה על-ידי בית המשפט. כן נקבע בפסק הדין, כי נכותו התפקודית של המבקש גבוהה באופן משמעותי מנכותו הרפואית. נקבע בין היתר, ולכך חשיבות לענייננו, כי מחומר הראיות עולה שבמי עדן מועסקים מספר מפיצים שגילם עולה על חמישים, ועל כן התקבלה טענת המבקש לפיה אלמלא התאונה צפוי היה לעבוד כמפיץ עד גיל 52. עוד נקבע, כי הנזק בגין הפגיעה בכושר השתכרותו של המבקש עומד על כ-10,500 ש"ח בחודש, ועל כן הועמדו הפיצויים המשתלמים לו בגין אובדן כושר השתכרות על סך של כ-2,2750,000 ש"ח (מספר החודשים עד הגיעו לגיל 52 כפול הפיצוי החודשי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות). עוד נקבעו למבקש הפסדי שכר לעבר על סך של כ-1,000,000 ש"ח ופיצויים בגין כאב וסבל בסכום של כ-40,000 ש"ח. מסכום הפיצויים הכולל נוכו גמלאות המוסד לביטוח לאומי בסך של כ-146,000 ש"ח (משוערכים). על פסק הדין ערערו המשיבות לבית המשפט המחוזי.

3.

ערעור המשיבות נגע לקביעות בית משפט השלום באשר להפסדי השכר בעבר ולפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד. עיקר טענת המשיבות ביחס להפסדי השכר בעבר היה, כי המבקש החל לעבוד אצל מי עדן כמפיץ של מכונות ומוצרי קפה, וכי שכרו ככזה לא נפל מן השכר שהיה משולם לוֹ לוּ היה ממשיך לעבוד כמפיץ כדי מים, שכן שכרם של כלל המפיצים פחת באופן משמעותי עקב רפורמות שונות בחברה. באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות נטען, כי הגיל הממוצע של המפיצים במי עדן עומד על 30, וכי רובם המוחלט אינו נשאר בעבודה זמן רב מעבר לגיל זה.

בית המשפט המחוזי קבע, כי גיל הפרישה הממוצע של המפיצים במי עדן הוא אכן מעט מעל גילם הממוצע, והוא העמידו "בהנחה מקלה עם [המבקש]" על 36. זאת, בהתבסס, בין היתר, על גילם הממוצע של המפיצים; שיעורם הנמוך של העובדים הוותיקים ותחלופתם הגבוהה של המפיצים. נוכח האמור הפסד שכרו של המשיב לעבר (שבעת מתן פסק הדין כבר היה בן למעלה מ-36) נותר בעיקרו כפי שחשבו המחוזי, למעט תיקון חישוב ריביות, כך שנפסקו לו בגין ראש נזק זה כ-922,000 ש"ח. באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות, נוכח הקביעות האמורות, היא הועמדה על דרך של אומדנא דדיינא, על סך של 1,000 ש"ח בחודש מגיל 36 ועד לגיל הפרישה החוקי – 67, ובסך הכל כ-250,000 ש"ח. בשאר רכיבי הפיצויים, כמו גם חישוב גמלאות המוסד לביטוח לאומי, לא חל שינוי. כלפי פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

4.

בבקשה נטען, כי תחושת הצדק מחייבת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי נוכח ההתערבות המשמעותית של בית המשפט המחוזי בסכום הפיצוי שנפסק למבקש על-ידי בית משפט השלום. נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה גיל הפרישה הממוצע של המפיצים עומד על 36 נשענה על ממוצע גיל המפיצים ולא על תוחלת חיי עבודתם, שהיא 52; על ההנחה המוטעית כי עבודה פיזית קשה היא נחלתם של צעירים בלבד; ועל ההנחה כי בשל "תחלופה מוגברת" בתחום גיל הפרישה הממוצע הוא נמוך. הודגש, כי שיעורם של העובדים הוותיקים רב משמעותית מזה שהניח בית המשפט המחוזי, וכי דווקא אדם בעל נתונים כשל המבקש צפוי לפרוש בגיל מאוחר ככל הניתן. כן נטען, כי קביעות בית משפט השלום התבססו על התרשמותו הישירה מן הראיות שהובאו בפניו, וכי לא היתה כל סיבה שערכאת הערעור תתערב בקביעות אלו.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל החורגת מ-ד' אמותיהם של הצדדים בהליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), מקרה זה במובהק אינו נמנה על מקרים אלו. כל טענותיו של המבקש הן טענות ערעוריות על קביעת בית משפט קמא.

תפקידה של ערכאת הערעור הוא, בין היתר, לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הדיונית וסמכותה בהקשר זה רחבה (רע"א 272/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרץ , פסקה 13 (11.4.2013), להלן: עניין כלל ); רע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני (6.12.2004)). אין בכך שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה זו ומתערבת בקביעותיה של הערכאה הדיונית כדי להצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (עניין כלל , בפסקה 13). מטעם זה לבדו יש לדחות את הבקשה.

6.

מעבר לצורך יצוין, כי גם לגופה דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע, כי את גיל הפרישה יש לחשב לפי גיל הפרישה השכיח שהוכח במקצועו של המבקש, ולא לפי גיל הפרישה החריג במקצוע זה. קביעה זו בדין יסודה. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות הקיימות בתיק ומצא, כעניין עובדתי , שיש לקבוע שגיל הפרישה השכיח בקרב המפיצים הוא קצת מעל לגיל 30. מותר היה להניח כי סביר שהמבקש היה אף הוא פורש בגיל זה. בית המשפט לא מצא, כי המבקש הראה טעם לפיו יש לסבור כי הוא היה נמנה על אותם יוצאי דופן שעובדים מעבר לכך ומשהוכח גיל הפרישה השכיח של המפיצים, הרי שבדין נקבע שזהו הגיל שבו צפוי היה המבקש לפרוש (השוו: ע"א 7942/99 עיזבון אבני נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ , פ"ד נה(2) 511, 514 (2001) והאסמכתאות שם; וראו גם: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 350 (מהדורה חמישית, 2005)).

עם זאת, היה מקום לקבוע, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, שהמבקש היה ממשיך לעבוד בעבודה אחרת עד לגיל הפרישה החוקי, ובהתאם לדרגת הנכות שנקבעה לו לחשב את אובדן הכנסתו לעתיד בעבודה האחרת. זאת עשה בית המשפט המחוזי לפי אומדנא דדיינא, ולא נראה כי הסכום אליו הגיע (1,000 ש"ח בחודש) אינו הסכום המתאים בנסיבות העניין, לרבות שיעור הנכות הרפואית.

7.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.