רע"א 2142/15 עזבון המנוחה אירנה משרקי ז"ל נ. MERCK SHARP AND DOHME

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 23.2.2015 של בית המשפט המחוזי בתל אבי ב-יפו (כב' השופטת ש' יעקובוביץ' ,

בהסכמתם של כב' סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי וכב' השופט ח' ברנר ) בע"א 58757-03-14, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו מיום 17.2.2014 של בית משפט השלום בתל אבי ב-יפו (כב' סגנית הנשיא (בדימ') ז' אגי ) בת"א 71660/06, אשר דחה את תביעתה של הגב' אירנה משרקי ז"ל (להלן: התובעת ), לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, על-פי הנטען, כתוצאה מנטילה קבועה של תרופת ה- VIOXX (להלן: ויוקס או התרופה ) שיוצרה על-ידי המשיבה 2 ושווקה בישראל על-ידי המשיבה 1.

רקע והליכים קודמים

1.

התובעת, ילידת שנת 1941, חלתה בדלקת פרקים שיגרונית, והחל משנת 1999 טופלה בויוקס, לטענתה באופן קבוע, עד לאירוע המוחי בו לקתה ביום 18.8.2004 ואשר בעקבותיו נותרה נכה בשיעור של 100 אחוזים. ביום 27.2.2006 הגישה התובעת תביעה נגד המשיבות. התביעה נתמכה בחוות דעת רפואית שנערכה על-ידי פרופ' ישראל הוד, בה נקבע כי התובעת סבלה מאירוע מוחי עם קשר סיבתי הדוק לשימוש בויוקס. בתביעה נטען, כי יש לראות כראיות להוכחת קיומו של הקשר הסיבתי, ואף כ"הודאת בעל דין", את הורדת התרופה מהמדפים והפסקת שיווקה בארה"ב על-ידי המשיבה 2, וכן את ההסדרים הכספיים אליהם הגיעה המשיבה 2, הן במישור הפלילי מול הרשויות בארה"ב והן במישור האזרחי בתביעות לפיצוי ניזוקים. המשיבות הכחישו את כל אשר יוחס להן, ואף טענו כי נטילת הויוקס על-ידי התובעת לא הייתה בכמות ובתדירות שנטענה על-ידה. המשיבות תמכו עמדתן בארבע חוות דעת רפואיות, שבהן נקבע כי לא הוכח מחקרית קשר סיבתי בין נטילת התרופה לבין התרחשותו של אירוע מוחי.

למרבה הצער, נסתלקה התובעת לבית עולמה בחודש אוגוסט 2013, טרם מתן פסק הדין, ועיזבונה (המבקש 1) נכנס בנעליה.

2.

בית משפט השלום דחה את התביעה. בית המשפט אומנם הכיר בקיומה של חובת זהירות של המשיבות כלפי התובעת, אך קבע כי לא הוכחה רשלנות בהתייחס לפיתוח התרופה ושיווקה, ולא הוכח רכיב הקשר הסיבתי. בפסק הדין נקבע, כי ההסדרים של המשיבה 2 עם הרשויות ועם ניזוקים בארה"ב הם הסדרי פשרה, ומשכך אין בהם כדי לחייב את המשיבה 2 במקרה דנא. במישור העובדתי, נדחתה טענת התובעת כי נטלה את התרופה על בסיס יום יומי החל משנת 1999 ועד האירוע המוחי. נקבע, כי במהלך השנים הייתה ירידה ניכרת בשימוש, וכי השימוש של התובעת בתרופה נעשה "לפי הצורך" ולא מדי יום ביומו. בנוסף, העדיף בית משפט השלום את חוות דעת מומחי המשיבות על פני חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, וקבע כי התובעת לא הציגה תזה מדעית מבוססת המצביעה על הגברת סיכון ללקות בשבץ מוחי עקב נטילת הויוקס. כמו כן, נדחתה טענת התובעת לפיה המשיבה 2 נקטה בשורה של מעשי הטעיה ומרמה שכוונו כלפי ה- Food and Drug Administration

האמריקאי (להלן: FDA ).

3.

כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הגישו בעלה של התובעת ועיזבונה (להלן יחד: המבקשים ) ערעור לבית משפט קמא. בערעור נטען, כי שגה בית משפט השלום עת העדיף את חוות דעת מומחי המשיבות על-פני חוות דעתו של פרופ' הוד. כמו כן, יוצא הערעור נגד הקביעה העובדתית בדבר אי סדירות נטילת הויוקס וכן נגד התוצאה המשפטית שאליה הגיע בית משפט השלום, לפיה לא התרשלו המשיבות.

4.

בית משפט קמא דחה את הערעור בקבעו, כי בית משפט השלום בחן באריכות את טענות הצדדים ודחה אותן ב פסק דין בהיר, מעמיק ומנומק. כמו כן, לא מצא בית משפט קמא מקום להתערב בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום או בממצאי המהימנות בפסק הדין. לאחר קביעה זו התייחס בית משפט קמא, למעלה מן הצורך, למספר טענות שהעלו המבקשים. לענייננו די לציין, כי בית משפט קמא קבע, לעניין קבילותם של מסמכים שהוגשו על-ידי המבקשים, כי ספרות רפואית שהוגשה לאחר הגשת התביעה, ולא הוצגה לבית המשפט באמצעות חוות דעת משלימה, היא בגדר עדות שמיעה ואין לתת לה משקל ראייתי.

הבקשה דנא

5.

לטענת המבקשים, עניינם מעלה סוגיה עקרונית, שבמרכזה חובת הזהירות שיש להטיל על חברה לייצור תרופות כלפי לקוחותיה. בבקשתם, חוזרים המבקשים על טענותיהם בדבר חוסר מהימנות מומחי המשיבות, ועל פגמים שנפלו בעדותם. המבקשים טוענים בנוסף כי שגה בית משפט השלום עת הסתמך על אישור ה-

FDA שניתן לויוקס וזאת למרות שלטענת המבקשים, האישור הושג במרמה ותוך הסתרת מידע חיוני מה- FDA . זאת ועוד, על-פי המבקשים, שגה בית משפט קמא משסבר כי לא ניתן לתת משקל ראייתי למסמכים רפואיים שלא הוצגו באמצעות חוות דעת משלימה. על-פי המבקשים, מלאכתו של היושב בדין היא לקרוא את המחקרים ואת הפרסומים הרפואיים שהונחו לפניו על-ידי הצדדים, והוא אינו נדרש ל"מתווך" על-מנת לפסוק על-פיהם. עוד נטען, כי שגה בית משפט שלום כאשר קבע שהוצאת תרופה לשוק לפני שנבדקו עד תום השפעות הלוואי שלה, ובזמן שבקרב המשיבה 2 עצמה נשמעו קולות המפקפקים בבטיחות התרופה, אינה מעשה של רשלנות, וכי שגה בית משפט קמא כאשר אימץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. לגישת המבקשים, תוצאת פסק הדין יוצרת מצב אבסורדי שבו המשיבה 2 מפצה ניזוקים במסגרת הסכם פשרה בארה"ב, אך אינה מחויבת לפצות ניזוקים בעלי מאפיינים דומים בישראל.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף בלא שתתבקש תשובה. הלכה ידועה היא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שמתעוררת סוגיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקשים טוענים כי עניינם מעלה סוגיה עקרונית בדבר חובת הזהירות של יצרני תרופות כלפי צרכנים הנוטלים את אותן התרופות. ואולם, כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, בית משפט השלום הכיר בחובת זהירות שחבות יצרניות תרופות כלפי לקוחותיהן, והתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום מקורה במסקנה כי לא הופרה חובת הזהירות במקרה דנא. המבקשים מעלים גם טענות כלפי קביעת בית משפט השלום בדבר רשלנות המשיבות ובדבר היעדרו של קשר סיבתי, אך מסקנתו של בית משפט השלום בעניינים אלה מבוססת על התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה בפניו. על כן, טענות המבקשים נגד מסקנות בית משפט השלום בעניין זה, שנטענו הן בערעור לבית משפט קמא והן בבקשה דנא, תחומות כולן להליך המשפטי הקונקרטי ואינן מעלות סוגיה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של המבקשים .

7.

לעניין קבילותה של ספרות רפואית שהוגשה ללא חוות דעת משלימה, נותר רק לחזור על דברי בית משפט קמא, לפיהם דין ספרות רפואית כדין עדות שמועה, ועל כן

"ספרות שבמדע הרפואה איננה יכולה להיות מוגשת כראיה לבית המשפט, בשלב כלשהו, אלא על ידי אימוצה בעדותו או בחוות דעתו של מומחה לדבר" (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט פ"ד מה (5) 203, 216 (1991); תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). גם אין כל מקום לטענת המבקשים לפיה בית המשפט מחויב להתייחס לספרות רפואית המוגשת לו מבלי שהאמור בה ייתמך בחוות דעת מומחה וללא "תיווך" של עד מומחה. מדובר בנושא מובהק שבמומחיות, ואין להוכיחו אלא באמצעות עד מומחה שניתן לחקרו על חוות דעתו.

אכן,

לעיתים נוצר צורך להגיש ספרות מקצועית לאחר שהוגשו חוות הדעת הרפואיות, ולאחר שהסתיימה עדותו של המומחה מטעמו של בעל הדין. בחלקם של המקרים נובע הצורך להגיש ספרות מקצועית שלא הוגשה עד אותה עת מעובדת פרסומה רק לאחר מועד עדות המומחה; אך ייתכנו גם מקרים בהם החומר המקצועי שמעוניין בעל הדין להגיש היה זמין כבר בעת שהוגשה התביעה, והצורך להגישו לאחר שהסתיימה עדות המומחה מקורו ב גיל וי מאוחר של הספרות המקצועית הרלוונטית. על כל מקרה, "דרך המלך" להגשתה של ספרות מקצועית היא על-ידי הגשת חוות דעת משלימה של המומחה מטעם בעל הדין ( רע"א 9014/12 ד"ר פלוטקין נ' Smith Kline, Beecham Biologicals Belguim , פסקה 6 (24.1.2013)), וכיוון שחוות דעת רפואית צריכה להיות מצורפת לכתב הטענות ונחשבת לחלק הימנו, הרי שהשלמתה צריכה להיעשות בדרך של הגשת בקשה לתיקון כתבי טענות ( שם ; רע"א 7704/14 סוארה נ' חברת מפעלי מיחזור שרונים בע"מ (4.12.2014)). הדרך בה יש להוכיח "עניין שברפואה", ובכלל זה להגיש ספרות מקצועית לצורך כך, מוסדרת בתקנות ונדונה בעבר בהרחבה בבית משפט זה. לעניין זה, הבקשה דנא אינה מעלה סוגיה חדשה שלשמה יש לקיים דיון מחודש בנושא, ואין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.