פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7704/14 - ב'
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקש:
עבדוליי סוארה
נ ג ד
המשיבים:
1. חברת מפעלי מיחזור שרונים בע"מ
2. הראל חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 13596-01-13 שניתנה ביום 9.11.2014 על
ידי כב' השופט ד"ר
מ' רניאל
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד אילת שלו
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) מיום 9.11.2014 בת"א 13596-01-13 בגדרה נדחתה בקשת המבקש להגיש חוות דעת רפואית בתחום השיקום. כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא בעניין מועדי הגשת סיכומים מטעם הצדדים עד להכרעה בבקשה דנא.
1.
כעולה מהבקשה, המבקש נפצע בתאונה במקום עבודתו ביום 12.9.2011. המבקש הגיש תביעה נגד מעסיקתו בעת התאונה, היא המשיבה 1, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות התאונה. המבקש לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום השיקום, ובישיבת הוכחות שהתקיימה בתביעה, ביקש להגיש חוות דעת של מומחה בתחום זה. המבקש הסביר את מועד הגשת חוות הדעת, בין היתר, בכך שבית משפט קמא קבע בהחלטה קודמת כי "הראיות בעניין הנזק יוגשו במועד הדיון".
2.
בהחלטתו מיום 9.11.2014 דחה בית משפט קמא את הבקשה להגשת חוות הדעת בקבעו, בין היתר, כי המבקש לא עמד בהוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), לפיהן אם "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה ... אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו". בענייננו, נאמר, המבקש לא צרף את חוות הדעת לכתב התביעה ולא בקש מבית המשפט לפטור אותו מלעשות כן. בית משפט קמא עמד על כך שהתנהלות זו פוגעת בזכויותיה של הנתבעת ודחה את הסברי המבקש, לפיהם, היה מקום לנהוג באופן שנהג נוכח הוראת בית משפט קמא כי הראיות בשאלת הנזק יוגשו בעת הדיון, וכי ראוי שחוות דעת בתחום השיקום תוגש רק לאחר שהוגשו חוות הדעת האחרות. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי במקרה זה יש לנהוג על-פי האמור בתקנה 137(א) לתקנות, לפיה כאשר בעל דין לא נוהג על-פי האמור בתקנה 127 לתקנות "לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון". בהמשך הורה בית משפט קמא, כי סיכומי המבקש יוגשו עד ליום 10.12.2014.
כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא.
3.
בבקשה נטען, כי לאחר שניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה הצדדים יגישו את ראיותיהם בשאלת הנזק במועד הדיון, עדכן המבקש את באי כוח המשיבות, כי בכוונתו להגיש חוות דעת רפואית של מומחה בתחום השיקום, ואלה לא התנגדו לכך. עוד נטען, כי אף שהמשיבות התנגדו להגשת חוות הדעת בתחום השיקום, במהלך ישיבת הוכחות שהתנהלה בפני בית משפט קמא, הפנתה באת כוח המשיבות לחוות דעת זו. עוד נטען, כי חוות הדעת בתחום השיקום אינה מהווה "חוות דעת רפואית רגילה" ועל כן היה מקום לאפשר להגישה ביחד עם הראיות שהוגשו בסוגיית הנזק. לבסוף טוען המבקש, כי בית משפט קמא דחה את בקשתו להגיש חוות דעת בתחום השיקום בשל חריגה מהתקנות בעוד שבית המשפט ציין בעצמו כי אופן בירור התביעה יחרוג מהוראות התקנות. המבקש מציין גם, כי מצבו הכלכלי אינו מן המשופרים והוא השקיע מאמצים בגיוס הכסף הנדרש לשם קבלת חוות הדעת שהגשתה מתבקשת.
דיון והכרעה
4.
לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. דין הבקשה להידחות בראש ובראשונה נוכח העקרון שלפיו, ככלל, אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטות ביניים אלא אם עלה בידי המבקש לשכנע את בית המשפט כי אם הדיון בטענה ידחה לשלב הערעור על פסק הדין ולא יתקיים באופן מידי - "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו, שכן לא נראה כי דחיית בירור הסוגיה שמעלה המבקש "תוביל למצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין, וגם לא נראה כי 'דחיית בירור ההשגה לשלב הערעור על פסק הדין תגרום לעיוות דין או לנזק משמעותי לבעלי הדין'" (רע"א 1575/14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (22.7.2014))). בהקשר זה יוער, כי בבקשתו המבקש אף לא טוען, כי ייגרם לו נזק ממשי אם ההשגה על החלטת בית משפט קמא לא תתברר כבר עתה. ככל שהסוגיה תוסיף להיות רלוונטית לאחר מתן פסק הדין והמבקש יסבור כי קופח, יוכל להעלות טענה זו בגדר הערעור אותו יהיה רשאי להגיש בזכות.
5.
מעבר לצורך יוער, כי סבורני, שבכל מקרה, הדרך הדיונית הראויה לבקש את צירופה של חוות הדעת הרפואית, בנסיבות המקרה, היא באמצעות הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה, בקשה שכלל לא הוגשה. כפי שציין בית משפט קמא, לפי תקנה 127 לתקנות, בעל-דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענותיו נדרש לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית התומכת בטענתו (למעט במקרים בהם ניתן על-ידי בית המשפט פטור מצירוף חוות דעת, והמבקש לא טוען להם). כלומר, "תחימת גבולות" נזקי הגוף להם טוען התובע נעשית, במידה רבה, באמצעות כתב התביעה וחוות הדעת שצורפו לה (שהן חלק מכתב התביעה). העובדה שהוחלט על פיצול הדיון אינה נוגעת כלל לעניין זה, שכן את כל חוות הדעת הרפואיות היה על המבקש לצרף לכתב התביעה עם הגשתו, בטרם נשקלה האפשרות לפיצול הדיון. עתה מבקש המבקש "להרחיב" את תחום תביעתו ולטעון טענות נוספות שברפואה, ולשם ביסוס טענותיו בעניין זה עליו להגיש חוות דעת רפואית מתאימה. הדרך לעשות כן היא באמצעות הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה:
"חוות דעת רפואית צריכה להיות מצורפת לכתב הטענות, ולפיכך היא נחשבת כמרכיב הכרחי לצורך העמדת עילת תביעה שלמה, הרי שתיקונה או השלמתה, או הוספת חוות דעת חדשה, צריכים להיעשות בדרך של תיקון כתב הטענות אליו צורפה חוות הדעת מלכתחילה, תיקון הטעון קבלת היתר מבית המשפט על-פי הכללים החלים בעניין זה" (רע"א 9014/12 פלוטקין נ' Smith Kline, Beecham Biologicals Belguim
(
24.1.2013)).
וראו גם: רע"א 6098/92 זכאי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (3) 651, 654 (1993).
6.
סיכומם של דברים, הבקשה נדחית מהטעמים המנויים לעיל. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ב בכסלו התשע"ה (4.12.2014).
ש ו פ ט