רע"א 2144/01 גליה[גלינה] חן[רושקנסקי] נ. יעקב [יאנק]רושקנסקי

1.המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1978. ביום 1.9.96 עזב המשיב את דירתם המשותפת של בני הזוג (להלן: הדירה), והמשיבה נשארה להתגורר בה לבדה. ביום 13.2.97 נחתם חוזה למכירת הדירה בין כונס נכסים שמונה לדירה לבקשת בנק למשכנתאות, שהדירה היתה משועבדת לטובתו, לבין אישה בשם אינה גוצ'רנקו. המכירה אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה להצהיר כי מכירת הדירה והחלטת ראש ההוצאה לפועל המאשרת את המכירה בטלים. בית המשפט העליון (כב' השופט י' טירקל) נתן צו מניעה זמני האוסר על כונס הנכסים, הבנק, רוכשת הדירה וראש ההוצאה לפועל לגרום לפינויה של המבקשת עד לסיום הדיון בתובענה שהגישה המבקשת. ביום 17.11.97 התגרשו בני הזוג. לאחר הגירושין, הגיש המשיב תובענה לחייב את המבקשת בדמי שימוש ראויים עבור שימושה הבלעדי בדירה מהיום בו עזב את הדירה. גרסת המשיב היתה כי נאלץ לעזוב את הדירה עקב התנכלות מצדה של המבקשת ושימוש לרעה בהליכים משפטיים. בעלי הדין הגיעו להסכמה דיונית לפיה לא יובאו ריאות, ופסק הדין יינתן על סמך סיכומי טענות הצדדים בצירוף מסמכים.

2.בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט א' גלובינסקי) דחה את התובענה, בקובעו כי המשיב לא הוכיח כי השימוש בדירה נמנע ממנו על ידי המבקשת. כן נקבע כי הודעת המשיב שניתנה בהליך אחר בין הצדדים כי אינו מתכוון לחזור ולגור בדירה, מלמדת כי הדבר היה נתון לרצונו. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי.

3.בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' יעקובי-שווילי) קיבל את הערעור, בקובעו כי הסיבה לעזיבת המשיב את הדירה מקורה בהטרדה מצד המבקשת אשר הגישה למעלה מעשר בקשות להרחקת המשיב מהדירה. בית המשפט הוסיף וקבע שגם אם העזיבה של המשיב את הדירה לא נגרמה מחמת המבקשת, הרי מיום הגירושין היה חייב אחד מבני הזוג לפנות את הדירה, כל עוד אינה נמכרת. לפיכך, מיום הגירושין לבטח זכאי המשיב לדמי שימוש בדירה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן המבקשת כבר לא היתה זכאית למגורים בדירה כ"מדור" מכוח דיני המזונות. מאחר שלא הוכח סכום דמי השימוש הראויים לחודש, ומאחר שהדירה נמכרה בשנת 1997, כאשר בעניין זה תלויה ועומדת תובענה להצהיר על בטלות המכר, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיגבה ראיות לעניין גובהם של דמי השימוש הראויים בדירה ולעניין זכותו של המשיב לתבוע לגבי התקופה מיום שנמכרה הדירה. כן קבע בית המשפט כי נכון הוא שבית המשפט קמא יעכב את המשך הדיון עד שיינתן פסק דין בתביעת המבקשת להצהרה על בטלות המכר. על פסק דין זה הוגשה בקשת רושת הערעור שבפני.

4.המבקשת טוענת כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, וכי המשיב לא הוכיח כי השימוש בדירה נמנע ממנו על ידי המבקשת. כן טוענת המבקשת כי כדי לזכות בדמי שימוש ראויים היה על המשיב להוכיח כי יש לו זכויות בעלות בדירה. נוכח העובדה שהדירה נמכרה ביום 13.2.97, הרי שלפחות החל ממועד זה אין למשיב זכות לתבוע כספים מהמבקשת לגבי הדירה.

5.טענות המבקשת אינה מעלות סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקות דיון נוסף בבית משפט זה. עיקר טענותיה של המבקשת מופנה כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט לענייני משפחה לא שמע ראיות בתיק זה ולא היה לו, לפיכך, יתרון בעניין זה על פני בית המשפט המחוזי. אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית בממצאים אלה. יתרה מכך, לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי גם לגוף הדברים אין עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.