רע"א 217/16 פלוני נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 13.12.2015 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' שנלר , כב' סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי וכב' השופט ח' ברנר ) בע"א 60841-10-13 וע"א 6361-11-13, במסגרתו התקבל בחלקו ערעור המשיבות ונדחה ערעור המבקשים על פסק דינו מיום 17.9.2013 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' קליין ).

רקע והליכים קודמים

1.ביום 18.1.2002 אירעה תאונת דרכים (להלן: התאונה ) בה נפצעה קשה מפגיעת רכב בתם של המבקש 2 (להלן: האב ) ושל המבקשת 3 (להלן: האם ) ואחותו של המבקש 4 (להלן: האח ), ובחלוף שבועיים מהתאונה היא נפטרה, בהיותה בת כשבע שנים בלבד (להלן: המנוחה ).

2.ביום התאונה, בסביבות השעה 12:00, עת פסעה המנוחה על שפת הכביש לעבר גן ילדים בו עבדה האם, הגיח רכב במהירות גבוהה ופגע בה בעוצמה. מששמעה האם כי ארעה תאונת דרכים בקרבת מקום, יצאה לחפש את בתה, אולם מצאה אך את תיק בית הספר של הבת מוטל על הקרקע. מעדויות הנוכחים במקום התאמת אצל האם החשש כי בתה הייתה מעורבת בתאונה, והיא התעלפה. לאחר מכן, הגיעו זוג ההורים לבית החולים, שם התבשרו כי בתם נפגעה באורח קשה בתאונה והיא עוברת ניתוח בניסיון להציל את חייה, וכן נמסרו לידיהם בגדיה הקרועים והמגואלים בדם של בתם. נוכח מראה זה התעלפה האם בשנית, ואף האב התעלף ונדרש לטיפול רפואי בבית החולים. בשבועיים שלאחר מכן עמדו בני המשפחה סביב מיטת הבת, בעת שמצבה החמיר, עד פטירתה ביום 31.1.2002.

3.לאחר התאונה לא חזרה האם לעבודתה או לכל עבודה אחרת. גם האב, שעבד כסוהר בשירות בתי הסוהר במשך 11 שנה, לא שב לעבודתו לאחר התאונה, ובחלוף כחצי שנה מפטירת בתו, ביום 22.7.2002, הגיש בקשה להתפטר משירות בתי הסוהר. יצוין כי הצדדים חלוקים באשר לסיבת ההתפטרות – בעוד שלטענת המבקשים התפטרותו של האב נבעה ממצבו הנפשי הקשה לאחר התאונה, טענו המשיבות כי האב נאלץ להתפטר עקב תלונה על מעשה מגונה שביצע באסיר הנתון למשמרתו, שהוגשה יממה לפני התאונה, ושבגינה הוגש נגד האב כתב אישום. יוער, כי ההליך הפלילי נגד האב בוטל בסופו של יום, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות.

עוד יוער, כי החל מיום 24.7.2002 זכאי האב לקצבה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), לאחר שאובחן כסובל מדיכאון ואבל פתולוגי בעקבות התאונה, ונקבעה לו נכות כללית בשיעור של 50 אחוזים וכן דרגת אי כושר בשיעור של 75 אחוזים.

4.לאחר משא ומתן שהתנהל בין ההורים, באמצעות בא-כוחם דאז, לבין המשיבות, אשר ביטחו את הרכב שדרס את המנוחה, חתמו ההורים ביום 9.2.2004 על "כתב קבלה ושחרור" (להלן: כתב הוויתור ) לפיו הם יקבלו פיצוי בסך של 49,248 ש"ח בתמורה לסילוק טענותיהם ודרישותיהם כלפי המשיבות. יוער, כי על כתב הוויתור צוין בכתב יד, כי הוא אינו מתייחס לתביעות של ההורים כנפגעי משנה, להבדיל מתביעתם בשם המבקש 1 (להלן: עיזבון המנוחה ).

5.ביום 18.12.2007 הגישו המבקשים לבית משפט השלום את תביעתם דנא. ההורים עתרו לפיצויים לעיזבון המנוחה בגין אובדן הכנסה והשתכרות עתידית, קיצור תוחלת חיים ונזק שאינו ממוני, וכן לפיצויים לעצמם כנפגעי משנה. בהתייחס לכתב הוויתור טענו ההורים, כי דינו להתבטל בשל פגמים בכריתתו. בנוסף נטען, כי נוכח הסתלקות ההורים מהירושה טרם חלוקת עיזבון המנוחה, אין בכתב הוויתור כדי לחייב את האח, כיורש המנוחה, לוותר על חלקו בירושה.

6.בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי דין כתב הוויתור להתבטל מחמת היעדר "גמירת דעת". בית המשפט קבע, כי המשיבות פעלו בחוסר תום לב, תוך ניצול המצב הנפשי הקשה שבו היו שרויים ההורים, ומיהרו להחתימם על הסכם פשרה שאינו משקף את היקף הנזק שנגרם להם. משבוטל כתב הוויתור, העמיד בית המשפט את הפיצוי לעיזבון על סך של 930,000 ש"ח, שעיקרו הפסדי שכר המנוחה בגין "השנים האבודות" בסך של 750,000 ש"ח, והכולל גם פיצוי בגין נזק לא ממוני, הוצאות קבורה ומצבה, והפסדי גמלת זקנה ופנסיה של המנוחה. בהתייחס לתביעת ההורים כנפגעי משנה, קבע בית המשפט כי הן האב והן האם עומדים בארבעת התנאים לקביעת זכאות לפיצוי לנפגע משני, כפי שהוגדרו ברע"א 444/87 אסולחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל , פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: עניין אלסוחה ). בית המשפט אימץ את חוות דעתם של המומחים הרפואיים שמינה בתחום הפסיכיאטרי, וקבע כי לאב נכות נפשית בשיעור של 30 אחוזים, אשר מחצית ממנה (15 אחוזים) ניתן לייחס לתאונה, וכי לאם נכות נפשית בשיעור של אפס אחוזים. בהמשך לכך, התייחס בית המשפט לנכות הנפשית התפקודית של ההורים, וקבע לאב נכות נפשית תפקודית בשיעור של 30 אחוזים, המיוחסת כולה לתאונה, ולאם נכות תפקודית בשיעור של 10 אחוזים. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה כי התפטרות האב מעבודתו בשירות בתי הסוהר נבעה מההליך שנפתח נגדו בגין עבירת המשמעת החמורה בביצועה נחשד, וקבע כי מצבו הנפשי של האב הוא שהביא לסיום עבודתו. בהתאם לקביעות אלה העמיד בית המשפט את הפיצוי לאב על סך של 1,019,500 ש"ח בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות וכאב וסבל, וכן קבע את הפיצוי לאם על סך של 230,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד ובגין כאב וסבל. מסכום הפיצויים הכולל שנפסק לטובת העיזבון וההורים, ניכה בית משפט השלום תגמולים שהתקבלו מהמל"ל בסך של 1,453,239 ש"ח וכן את הסכום שקיבלו ההורים לפי כתב הוויתור כשהוא משוערך למועד מתן פסק הדין, כך שהמשיבות חויבו בסופו של יום לשלם למבקשים סכום של 647,261 ש"ח. לסכום זה הוספו, בהחלטה מיום 2.11.2013, הוצאות ושכר טרחת בא-כוח המבקשים, לאחר שאלה הושמטו בשגגה מפסק הדין המקורי.

7.על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו שני הצדדים לבית משפט קמא. המשיבות טענו בערעורן, כי שגה בית משפט השלום כשקבע כי כתב הוויתור עליו חתמו ההורים בטל. נטען, כי בכתב הוויתור הביעו ההורים, שהיו מיוצגים בכל שלב המשא ומתן, הסכמה ברורה ומפורשת לוויתור על תביעת העיזבון, וכי סכום הפיצוי עליו הוסכם בכתב הוויתור תאם את הדין שהיה בתוקף עובר למתן פסק הדין בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי , פ"ד נח(4) 486 (2004) (להלן: עניין אטינגר ) אשר ניתן ביום 15.3.2004 – כחודש לאחר החתימה על כתב הוויתור – ושבמסגרתו התקבלה ההלכה בעניין מתן פיצוי בגין "השנים האבודות". בנוסף, המשיבות טענו כי ההורים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בעניין אלסוחה , וכי שגה בית המשפט עת קבע כי מצבו הנפשי של האב הוא הסיבה לסיום עבודתו, ולא הגשת כתב האישום בגין מעשים מגונים באסיר.

המבקשים טענו מנגד, כי יש לבטל את כתב הוויתור מסיבות נוספות, ובהן עושק וכפייה, וכי כי היה על בית המשפט לפסוק סכומים גבוהים יותר לטובת העיזבון בגין השנים האבודות וכאב וסבל. אשר לתביעת האב, נטען כי נכותו הנפשית של האב גבוהה יותר מזו שנקבע על ידי המומחה, וכי יש לייחס את כולה, ולא רק מחצית ממנה, לתאונה. כמו כן נטען, כי יש לפסוק לאב פיצוי בגין אובדן מלא של כושר עבודתו מאחר שאינו מסוגל לשוב לעבודה ולו באופן חלקי. המבקשים הלינו בערעורם אף על אחוזי הנכות הנפשית שנקבעו לאם, וכן על סכומי הפיצויים שנקבעו לשניהם. זאת ועוד, המבקשים השיגו בערעור על ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפיצוי שנקבע להם, וטענו, בין היתר, כי לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ) זכאי האב לפיצוי בגין 25 אחוז מנזקיו לכל הפחות.

8.לאחר שסקר את טענות הצדדים, קבע בית משפט קמא כי כתב הוויתור תקף, וכי דין קביעתו של בית משפט השלום בעניין זה להתבטל. בית המשפט ציין כי כתב הוויתור נחתם בחלוף שנתיים ממועד התאונה, וכי ההורים היו מיוצגים על-ידי עורך דין, אשר ניהל בשמם משא ומתן מול המשיבות. יתרה מכך, בא-כוח ההורים דאז הוא שדרש וקבע במכתביו, בהסתמך על המצב המשפטי שעמד בתוקפו עובר להלכת "השנים האבודות", את הסכומים המבוקשים ששולמו בסופו של יום. אשר לטענת המבקשים, לפיה קיימת לעיזבון המנוחה עילת תביעה באמצעות האח שאינו חתום על כתב הוויתור, נקבע כי הסתלקותם של ההורים מזכויותיהם בעיזבון בחודש דצמבר 2012, חמש שנים לאחר הגשת התביעה בבית משפט השלום, מעלה חשד כי ההסתלקות לא נועדה אלא על מנת להקים עילת תביעה חדשה לעיזבון באמצעות האח. נפסק כי אין להכיר בפעולה זו, שנעשתה בחוסר תום לב מובהק, ואשר על כן יש להתעלם מההסתלקות הנטענת.

9.אשר לתביעתו של האב כנפגע משני, סבר בית המשפט כי שיעור הנכות שנקבע בעניינו של האב הוא "גבולי", ככל שעסקינן ביישום התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה הדורש קיומה של פגיעה נפשית חמורה. יחד עם זאת, בהתחשב במכלול הנסיבות, לא מצא בית המשפט לנכון להתערב בקביעה כי האב עומד בתנאי הלכת אלסוחה . מנגד, בית משפט קמא סבר כי שגה בית משפט השלום עת ייחס את מלוא נכותו התפקודית של האב לתאונה, על אף הראיות המעידות כי סיום עבדותו של האב בשירות בתי הסוהר הוא תוצאה ישירה של התלונה שהוגשה נגדו. בית המשפט ציין, כי בעדותו של האב הובהר כי התלונה השפיעה עליו בצורה קשה. כן נקבע, כי מהראיות שהוגשו בבית משפט השלום, ובפרט מעדויות בעלי תפקידים בשירות בתי הסוהר, עולה כי התלונה שהוגשה נגד האב היא עילה חד-משמעית לפיטורים משירות בתי הסוהר. נוכח האמור קבע בית המשפט, כי יש לייחס לתאונה רק חלק מהנכות התפקודית שנקבעה לאב. על כן העמיד בית המשפט את הפיצוי לאב בכל הקשור להפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד והפסדי פנסיה, על סך של 550,00 ש"ח – מחצית מסכום הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום – ואת סכום הפיצוי הכולל, לאחר הוספת שאר הרכיבים שקבע בית משפט השלום, על סך של 670,000 ש"ח (יוער, כי בבקשת רשות הערעור נכתב, ואניח כי מדובר בשגגה, כי הסכום שנפסק בבית משפט קמא הוא 1,019,500 ש"ח, אך כאמור – לא כך הדבר). לאחר ניכוי סכום תגמולי המל"ל, מצא בית המשפט כי תביעת האב "נבלעת" בתגמולים. למרות זאת, מאחר שהמשיבות לא התייחסו במסגרת טיעוניהן לטענתו של האב לפיה הוא זכאי לפי חוק הביטוח הלאומי לכל הפחות ל-25 אחוזים מהפיצוי, מצא בית המשפט לנכון לפסוק לאב פיצוי בסך של 167,500 ש"ח, בתוספת שכר טרחת עורך דין (עוד יוער, כי ביום 23.12.2015 קיבל בית המשפט את בקשת המשיבות לתיקון טעות סופר, ותיקן את שיעור שכר הטרחה שעל המשיבות לשלם, כך שיעמוד על 15.2 אחוזים, חלף השיעור שנקבע בפסק הדין. התיקון נעשה לרקע שכר הטרחה המקסימלי הקבוע בכללי לשכת הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), התשל"ז-1977).

באשר לתביעת האם – נקבע כי דין ערעור המשיבות להתקבל, מאחר שגם אם תתקבל הקביעה כי נכותה התפקודית של האם עומדת על שיעור של 10 אחוזים, הרי שאין בקביעה זו כדי לעמוד בתנאי הרביעי של הלכת אלסוחה . בנוסף, נקבע כי כל סכום שקיבלו המבקשים על פי פסק דינו של בית משפט השלום מעבר לאשר נפסק להם בערעור, יוחזר למשיבות בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, וכן כי כל צד יישא בהוצאותיו בשתי הערכאות.

בקשת רשות הערעור

10.בבקשה שהגישו המבקשים נטען, כי עניינם מעורר שתי סוגיות ייחודיות ועקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור. הראשונה, היא האם קביעת נכות

תפקודית משמעותית, להבדיל מקביעת נכות רפואית , מספיקה כדי למלא את התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה בנוגע לנפגע עקיף. הסוגיה השנייה היא, האם רשאי בית משפט לקבוע כי אין לייחס את מלוא הנכות התפקודית לתאונה, אך בשל העובדה כי הניזוק פוטר בפועל מעבודתו. לעניין זה טענו המבקשים, כי שגה בית משפט קמא בכך שייחס חלק מהנכות התפקודית של האב לסיום עבודתו בשירות בתי הסוהר, מאחר שלגישתם פיטורין ממקום עבודה אינם יוצרים כשלעצמם נכות נפשית ואינם מביאים לאיבוד היכולת לעבוד במקום אחר. המבקשים מציינים כי החלפת מקום עבודה נעשית לרוב כעניין שבשגרה, ורק מצבו הנפשי הקשה של האב מנע ממנו מלחזור למעגל העבודה כאחד האדם.

לגופם של דברים נטען, כי לולא התאונה היה האב צפוי להמשיך בעבודתו בשירות בתי הסוהר, ולהתקדם לתפקיד קצין שב"ס, וכי רק בשל התאונה איבד האב את כושר עבודתו, והוא אינו מסוגל לחזור לעבוד אף לא באופן חלקי. על כן, לגישתם, יש לקבוע לאב נכות תפקודית בשיעור של 100 אחוזים. לחלופין נטען, כי הקביעה לפיה האב סובל מנכות נפשית רפואית בשיעור של 30 אחוזים בלבד, וכי יש לייחס רק מחצית מנכות זו לפטירת בתו, היא קביעה שגויה שמקפחת את האב. לטענת המבקשים, המומחה מטעם בית המשפט ייחס חלק ממצבו הנפשי של האב לשימוש בסמים, תוך התעלמות מהעובדה כי השימוש בסמים, שפסק בינתיים, החל עקב התאונה ובסמיכות לה. המבקשים מוסיפים, כי אף אם אכן אין לייחס את מלוא הנכות התפקודית לתאונה, לא היה מקום להתערבותו של בית משפט קמא. נטען, כי בית משפט השלום קבע את הנכות תפקודית בשיעור של 30 אחוזים, וכן חישב את הפיצוי לו זכאי האב, מתוך אימוץ קביעתו של מומחה בית המשפט לפיה רק חלק מהנכות מקורו בתאונה. על כן, לגישת המבקשים, קביעתו של בית משפט קמא לפיה יש להפחית מחצית מסכום הפיצוי שקבע בית משפט השלום, יוצרת מצב שגוי, בו סכום הפיצוי מופחת פעמיים בשל אותו נימוק. נוכח האמור נטען, כי גם אם לא תוכר נכות תפקודית של 100 אחוזים לאב, יש למצער לבטל את ההפחתה שנקבעה בבית משפט קמא.

11.אשר לתביעת האם, טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי אין לאם נכות נפשית משמעותית, וזאת בניגוד לקביעת בית משפט השלום, ולמרות שמחלקת נכות כללית במל"ל קבעה כי לאם נכות נפשית צמיתה בשיעור של 30 אחוזים. כמו כן, נטען כי קביעת מומחה בית המשפט לפיה לאם נכות נפשית בשיעור של 0 אחוזים, בטעות יסודה.

בהתייחס לכתב הוויתור, טוענים המבקשים כי המשיבות פעלו בחוסר תום לב, וניצלו את מצבם הקשה כדי לגרום להם להסכים להצעה "מגוחכת". כן נטען, כי ההסתלקות מהעיזבון לטובת האח נעשתה בתום לב, מתוך דאגה כנה לאחיה של המנוחה, וכי נסיבות המקרה הייחודיות מצדיקות את פעולת ההורים.

12.עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית משפט השלום עת ניכה מסכום הפיצוי את תגמולי המל"ל. לשיטת המבקשים, מאחר שתגמולי המל"ל ניתנו לאב בלבד, ניתן לנכות את התגמולים מסכום הפיצוי שהוענק לאב בלבד, ולא ניתן לנכותו מפיצוי שניתן לעיזבון או לאם. בנוסף נטען, כי מאחר שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום כי יש לייחס רק מחצית מנכותו הנפשית של האב לתאונה, ובית משפט קמא אימץ קביעה זו, הרי שיש להפחית מסכום הפיצוי רק מחצית מסכום התגמולים שהתקבל מבל"ל. זאת, מאחר שהאב מקבל מחצית מהגמלה בגין התאונה, אך מחציתה הנותרת משולמת בשל בעיותיו האחרות ואין קשר סיבתי בין סכום זה לבין התאונה.

13.יצוין, כי ביום 3.2.2016 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המבקשים, לאחר שבית משפט זה הורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום (רע"א 7799/13, החלטה מיום 26.11.2013), שילמו המשיבים למבקשים סכום של 247,261 ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחה, מתוך הסכום של 647,261 ש"ח שנפסק בבית משפט השלום. מאחר שבית משפט קמא העמיד את הפיצוי שחבים המשיבים על סך של 167,500 ש"ח בלבד, חייבים המבקשים למשיבים סכום של 79,761 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. המבקשים טוענים כי אין בכוחם לגייס את הסכום הנדרש, מאחר שכל הכספים שהמשיבות שילמו להם הוצאו לפני זמן רב ונועדו לכיסוי חובות שנוצרו במהלך השנים מאז התאונה.

דיון והכרעה

14.דין הבקשה להידחות אף מבלי שתידרש תשובה. הלכה ידועה היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שמתעוררת סוגיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). ואולם, הסוגיות שמעלים המבקשים במקרה דנא אינן חורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים, וחלקן הגדול נוגע לקביעות עובדתיות, שבהן אין ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב. כך הן טענותיהם של המבקשים בדבר שיעור הנכות הנפשית שנקבעה להורים, והאחוז היחסי מתוך הנכות שיש לייחס לתאונה, וכך הן טענותיהם בדבר נסיבות החתימה על כתב הוויתור. אזכיר, כי כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, קביעת הנכות התפקודית מצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, וברגיל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו , פסקה 11 (25.11.2013); רע"א 6759/13 אבישי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (23.2.2014) ).

זאת ועוד, המבקשים טוענים בבקשה מספר טענות שנטענו גם בפני בית משפט קמא, וקיבלו מענה בפסק דינו המפורט. כך, טוענים המבקשים פעם נוספת כי היה על בית המשפט להפחית רק מחצית מסכום התגמולים שהתקבלו מהמל"ל מסכום הפיצוי שנקבע לאב, וזאת בעת שבית משפט קמא קבע בעניין זה כי גם אם תתקבל הטענה שיש לזקוף רק מחצית מתקבולי המל"ל על חשבון התאונה, התוצאה לפיה התביעה "נבלעת" בתגמולים תיוותר בעינה (פסקה 43 לפסק הדין של בית משפט קמא).

15.המבקשים טוענים, כי אין להפחית משיעור הנכות התפקודית בשל פיטוריו של האב. אכן, ככלל, אין במצבו התעסוקתי הנוכחי של נפגע כדי לשנות את שיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו בשל אירוע נזיקי. שיעור הנכות התפקודית מעיד על הירידה בכושר ההשתכרות , שאינה תלויה בהכרח במצבו התעסוקתי בפועל של הניזוק ( ראו והשוו: ע"א 237/80 ברששת

נ' האשאש , פ"ד לו(1) 281 (1981); ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא , פ"ד ס(3) 13, 26 (2005)) . מסיבה זו, אגב, אין לקבל את טענת המבקשים לפיה יש לקבוע לאב נכות תפקודית בשיעור של 100 אחוזים אך בשל העובדה שלא חזר לעבוד מאז קרות התאונה. על אף האמור לעיל, אין בסוגיה שהעלו המבקשים כדי להצדיק מתן רשות ערעור, וזאת מאחר שמקריאת פסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי ייחוס חלק מהנכות התפקודית שנקבעה לאב לתלונה שהוגשה נגדו, נבע מאופן הערכת בית המשפט את ההשפעה של הגשת התלונה והליך הפיטורים על מצבו הנפשי של האב, ולא מעצם הפיטורים. כפי שצוין לעיל, לבית המשפט שיקול דעת רחב בדבר קביעת הנכות התפקודית, וקביעה כי אירוע נוסף מלבד התאונה הביא לירידה בכושר ההשתכרות נמצאת במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט.

16.המבקשים טוענים בנוסף, כי מתעוררת בעניינם סוגיה בדבר עמידתם של נפגעים עקיפים, להם נכות תפקודית משמעותית, אף שנכותם הרפואית אינה ממשית, בדרישה לנזק נפשי משמעותי שנקבעה בעניין אלסוחה . ואולם, סוגיה זו כלל אינה מתעוררת במקרה דנא, מאחר שבית משפט קמא לא ראה להתערב בקביעת בית משפט השלום, לפיה יש בנכות כפי שנקבעה ביחס לאב כדי להגדירו כנפגע משני (פסקה 40 לפסק הדין של בית משפט קמא). בית משפט קמא אומנם הפחית את הפיצוי לו זכאי האב לאחר שקבע, בשונה מבית משפט השלום, כי יש לייחס לתאונה רק מחצית מהנכות התפקודית שנקבעה לאב, אך אין לראות בהפחתה כסייג לעצם זכאותו של האב כנפגע עקיף לפיצוי על-פי הלכת אלסוחה . כפי שהבהיר בית משפט קמא בפסק דינו, שאלת עצם הזכאות של נפגע משני על-פי הלכת אלסוחה , ושיעור הזכאות, הם שני היבטים נפרדים של שאלת הפיצוי.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי יש בפסיקה אחיזה לגישה, לפיה על בית המשפט להתחשב, בעת בחינת התנאי הרביעי, גם במצב התפקודי של הנפגע המשני. כפי שקבע המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל , פ"ד סב(3) 806, 852 (2008):

"בשלב זה, נראה לי שיש לקבוע בהקשר של המסננת הרביעית כי זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק פיסי שנגרם לו תקום רק כאשר מדובר בנזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקודו היומיומית. בכך מוסט הדגש משיעור הנכות הרפואית אל הנפקות התפקודית היומיומית . מעבר לאמור, איני רואה לקבוע מסמרות בשאלת שיעור הנכות הרפואית או התפקודית שיצדיק פיצוי, וכפי שעשו אף קודמיי בעניין אלסוחה, אני שם מבטחי ביכולתם של בתי-המשפט ליצוק תוכן יישומי לתוך תווית מוגדרת זו, ממקרה למקרה" (ההדגשה אינה במקור; ראו גם: ט' שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני", ספר שמגר 18-17 ( חלק ג', התשס"ג ) והאסמכתאות המצויות שם).

כאמור – בית משפט קמא הכיר באב כנפגע משני, ועל כן נראה כי המקרה דנא אינו מצריך דיון בסוגיה אותה העלו המבקשים.

17.אכן, סיפורם של המבקשים הוא סיפור עצוב ומכמיר לב והנסיבות שתוארו הן קשות. לא ניתן שלא להזדהות עם כאבם של בני משפחה, שאיבדו באופן טראגי בת ואחות, וחוו מקרוב צער ויגון. יחד עם זאת, מצאתי כי אין הצדקה למתן רשות ערעור בנסיבות העניין.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.