רע"א 2178/99 משה מנחם נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בכפיה, תקיפה מינית, אינוס, מעשה סדום ועוד. לפי כתב האישום בוצעו עבירות אלה בארבעה ילדים (שלוש ילדות וילד אחד) משתי משפחות שהעורר היה מיודד עמן, עזר להן בגידול הילדים, והיה לילדים, לפי כתב האישום, "כבן משפחה קרוב במיוחד". בכתב האישום נאמר כי העורר רכש את אמון הילדים באמצעות מתנות וטיולים. מצד שני, הוא ביצע בהם מעשים של התעללות מינית באורח שיטתי, מגיל רך (אחת הילדות - מגיל ארבע; ילדה שניה - מגיל שש; הילד - מגיל שבע; וילדה נוספת - פעם אחת כשהיתה בגיל חמש) במשך שנים, מאז שנת 1985. בילדה אחת נמשכו המעשים עד שמלאו לה 15 שנים (בשנת 1996) ובילדה אחרת נמשכו המעשים עד שמלאו לה 16 שנים וחצי (בשנת 1997). כדי למנוע גילוי המעשים, הוא אסר על הילדות לספר להוריהן על המתרחש, הזהיר אותן שאם יספרו לא יאמינו להן או יחשבו שהן זונות ואף איים עליהן. כך לפי כתב האישום.

העורר נעצר ביום 3.3.1999. לבקשת המדינה, על יסוד כתב האישום והראיות התומכות בכתב האישום, החליט בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים. על החלטה זאת הוגש הערר שבפני.

השאלה הראשונה הצריכה הכרעה בערר היא שאלת הראיות. באת-כוח העורר טוענת כי לפי כתב האישום הראשון, או הראיות התומכות בכתב האישום, אין העורר חשוד אלא בביצוע מעשים מגונים, ולא יותר. אולם, בניגוד לטענה זאת, כתב האישום מייחס לעורר, נוסף למעשים מגונים, נסיונות לחדירה של אבר המין של העורר לאבר המין ולפי הטבעת של אחת הילדות וחדירה חלקית של אבר המין שלו לאבר המין של ילדה אחרת. על הראיות התומכות בכתב האישום אמר בית המשפט המחוזי כך: "קראתי את תיק המשטרה ומסקנתי הנחרצת היא שיש כנגד המשיב ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של הדיון לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. יש להדגיש כי עדותו של המשיב [העורר] בעצמו קושרת אותו באופן הדוק למעשים המתוארים על ידי המתלוננים [כלומר, הילדים] וכי המשיב עצמו מבין ככל הנראה את חומרת המעשים ומתחרט עליהם". גם אני עיינתי בתיק החקירה. יש בו ראיות לכאורה, ובעיקר בהודעות של הילדות, ואף בהודעות של העורר, אף כי נראה שהוא אינו מודה בחדירה או בנסיונות חדירה. מכל מקום, ההודעות של העורר עצמו תומכות בעיקרי הדברים שבכתב האישום.

העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר נגדו, לפי סעיף 21(א)(1)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. וכך אמרה השופטת ביניש בבש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו (לא פורסם).

"מסכימה אני עם הדעה כי אינוס כשלעצמו הוא מעשה אלימות המקיים עילת מעצר, וכי הוא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר".

ראו גם בש"פ 5612/98 אבראהים נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

באת-כוח העורר טוענת כי העבירות המיוחסות לעורר עד שנת 1989 התיישנו. איני צריך להכריע בטענה זאת. גם אם כך, העבירות החמורות יותר, המיוחסות לעורר, אירעו לאחר מכן. די בהן כדי להקים עילת מעצר נגד העורר.

באת-כוח העורר מוסיפה וטוענת כי אין סיוע לעדותו של הילד באישום השני. גם טענה זאת אינה צריכה הכרעה בהליך זה. האישומים החמורים יותר נגד העורר נכללים באישום הראשון, המתייחס לשתי הילדות, ודי בהם כדי להקים עילת מעצר נגד העורר.

עילת המעצר יוצרת חזקת מסוכנות. השאלה היא, אם על אף חזקת המסוכנות ראוי להסתפק בחלופת מעצר. באת-כוח העורר מציעה חלופת מעצר בדרך של מעצר בית בביתו של העורר. היא טוענת כי העורר אינו מסוכן לקטינים בדרך כלל, שכן העבירות המיוחסות לו בוצעו רק בילדים של שתי המשפחות, אליהן היה מקורב. היא מוסיפה וטוענת כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הראשון נפסקו כבר לפני שנתיים לערך. ועוד היא טוענת כי יתכן שהעורר זקוק לטיפול נפשי, והוא יוכל לקבל טיפול כזה אם יימצא במעצר בית, אך לא אם יהיה נתון במעצר משטרתי.

שקלתי את הטענות בזכות חלופת מעצר. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי הנסיבות אינן מצדיקות חלופה. בדרך כלל אדם שיש נגדו ראיות לכאורה לביצוע עבירות מין קשות בקטינים, לאורך תקופה ממושכת, חזקה עליו שהוא מסוכן לציבור. כדברי השופטת שטרסברג-כהן במקרה דומה בבש"פ 1696/95 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם):

"אדם המואשם במעשים אשר כאלה, שיש - לכאורה - ראיות להוכחתם, הוא מסוכן לילדיו ומסוכן לציבור".

העבירות, מן הסוג המיוחס לעורר, מצביעות על בעיה נפשית. העורר עצמו, בהודעותיו למשטרה, רואה עצמו כמי שנגוע ב"מחלה", שהוא לא היה מסוגל להשתלט עליה. גם בית המשפט המחוזי הדגיש זאת: "הוא עצמו [העורר] מסביר בהודעתו שככל שנוגע הדבר לקטין הרגיש שהוא עושה מעשה שאיננו נכון אך לא יכול היה להתגבר על עצמו". המסקנה היא, שהעורר לא הפריך את חזקת המסוכנות.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.