רע"א 2219/00 בנימין כהן נ. מדינת ישראל

1.המדינה מייחסת לעורר, בכתב אישום שהוגש עליו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, עבירה של רצח בכוונה תחילה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, גרם העורר למותו של בנו על ידי 32 דקירות וחתכים בסכין בצווארו, בבית החזה שלו ובגבו. בית המשפט המחוזי ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים ומכאן עררו.

2.עובדות הרקע של הפרשה מוסכמות על באי כוח בעלי הדין ואף פורטו בהרחבה בכתב האישום. העורר הוא כבן 76 שנים ובנו, שהיה כבן 30 שנים במותו, היה חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה, מאז היותו נער כבן 17, קיבל טיפולים שונים ואף היה מאושפז. מעשהו של העורר נעשה אחרי תקופה ממושכת של התפרצויות ואלימות מצידו של הבן כלפי בני המשפחה, לרבות העורר, שבעקבותיהם אף הוצא נגד הבן צו הגנה שאסר על כניסתו לבית העורר. לפי טענתו של העורר השמיע הבן מוסיקה רועשת בחדרו בבית; אחרי שלא נענה להפצרות העורר להפסיק איבד העורר את עשתונותיו ודקר אותו.

בא כוח העורר טען שהעורר היה קורבן התעללויותיו של הבן וכי הרשויות לא טיפלו בפרשה אומללה זאת כפי שהיה עליהם לטפל בה. העורר אינו מסוכן, אין לו הרשעות קודמות, שמונת ילדיו מדברים בזכותו ומוכנים לקבלו ל"מעצר בית", ואף בתסקיר מעצר שהוגש עליו הומלץ לשחררו לחלופת מעצר. בכך סמך, בין היתר, על מה שנאמר בהחלטתי בבש"פ 5222/97 קופל פטשניק נגד מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 702, שבה הוריתי על חלופה למעצר במקרה שבו גרם נאשם, שהיה כבן 90 (או 85) שנים, למותה של אשתו, שהיתה אז כבת 83 שנים, על ידי כך שדקר אותה בסכין 60 דקירות בכל חלקי גופה.

כנגדו טען בא כוח המדינה כי המעשה שעשה העורר כשלעצמו - המתת בנו, עצמו ובשרו, ב- 32 דקירות סכין - מעיד עליו שהוא מסוכן. גם הכוח הפיזי שנדרש לשם כך מחזק את המסקנה. בלבו של העורר רגשות של כעס ותסכול על הרשויות ואף על ילדיו שלא עזרו לו ומכאן החשש שלא ישלוט בעצמו פעם נוספת. לענין זה סמך, בין היתר, על דברים שאמרתי בהחלטתי בבש"פ 5270/97 מדינת ישראל נגד שבתאי בן-שוהם , (לא פורסם) תקדין עליון, כרך 97 (3) 765.

2.שקילתן של הנסיבות שפורטו איננה קלה. מדובר במסכת יחסים משפחתית אומללה וקורעת לב ובמעשה שנעשה על רקע זה ובנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. כמו כן יש לזכור כי העורר הוא אדם מן הישוב, בגיל מבוגר, שלא עבר עבירות במשך שנותיו ועשה מה שעשה מתוך מצוקה נוראה שהעבירה אותו על דעתו. לפיכך, לא בלב קל החלטתי שלא לנקוט כאן חלופה למעצר. לענין זה יש בעיני חשיבות מכרעת לעובדה שהרגשות הטבעיים של רחמים שיש לאב כלפי בנו לא כבשו את כעסו של העורר. כפי שציינתי בבש"פ 527/97 הנ"ל, די בעובדה שאדם ישר דרך מאבד את בינתו ואינו יכול לשלוט בעצמו, עד כדי כך שהוא מסוגל לעשות מעשה חמור כל כך, כשלעצמה, כדי להקים חשש ממשי שהוא עלול לחזור על מעשיו. יש לנקוט, אפוא, מידת זהירות ולמנוע כל חשש. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר.

כפי שהבנתי מדבריהם של באי כוח בעלי הדין לא יצריך בירורו של המשפט זמן רב. יש לקוות, אפוא, כי יינקטו הצעדים הדרושים על מנת לסיימו בהקדם.

3. הערר נדחה.