רע"א 2237/05 אשר דבש נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

המבקש נפגע עת מעד במהלך ירידה מדלתו האחורית של אוטובוס. בית משפט השלום פסק לו פיצויים בראשי נזק שונים, תוך שקבע כי בגין התאונה נותרה במבקש נכות רפואית ותפקודית בשיעור 10%. בהקשר זה, דחה בית משפט השלום את עמדת המומחה הרפואי מטעמו, לפיה התאונה לא הותירה במבקש נכות רפואית צמיתה כלשהי. בית המשפט המחוזי סבר אחרת בסוגיה זו, ופסק כי על אף שבית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות, הרי שבמקרה זה, ממצאיו של המומחה "התבססו על נתונים בדוקים" ו"חוות דעתו עומדת במבחן הביקורת של ההיגיון ואינה מעלה סיבה שלא לאמצה". בית המשפט המחוזי התייחס, בהקשר זה, להוראות התקנות, המעניקות אחוזי נכות לפי "מבחן של תנועתיות ומידת מוגבלותה", להבדיל מכאב וסבל, שלהם שמורה מסגרת נפרדת לפיצוי. בית המשפט המחוזי מצא, אפוא, כי לא נותרה למבקש נכות רפואית צמיתה, ובהתאם – גם לא נכות תפקודית. לפיכך, בוטל הפיצוי בראש הנזק של אובדן השתכרות בעתיד. ביתר מרכיבי הפיצוי בחר בית המשפט המחוזי שלא להתערב.

המבקש מלין על כך שבית המשפט המחוזי התערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ופסק שלא נותרה לו נכות צמיתה. לדבריו, משמעות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי היא שעל הערכאה המבררת להימנע תמיד מלסטות מקביעות המומחים הרפואיים. אלא שלא כך הוא; בית המשפט המחוזי לא קבע, ולא ביקש לקבוע, כי ההכרעה בעניינים רפואיים אינה מצויה בידי בית המשפט. אדרבא, הובהר כי בית המשפט הוא המחזיק בסמכות האחרונה בכגון דא. ואולם, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לאחר בחינה פרטנית של הממצאים וחוות הדעת של המומחה, סבר בית המשפט המחוזי כי מסקנתו של המומחה, בדבר היעדר בסיס לקביעת אחוזי נכות, מעוגנת היטב. בעניינים מסוג זה נוטה בית משפט זה שלא להתערב ב"גלגול שלישי", לאחר שהנושא נדון והוכרע בשתי ערכאות. המקרה שבפנינו אינו מצדיק חריגה מן הכלל.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה אמנע ממתן צו להוצאות.