רע"א 2258/06 אסתר כהן נ. טטיאנה אבן טוב

1.זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל), במסגרתה נדחתה בקשתן של המבקשות למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, לצורך מתן חוות דעתו באשר למצבה הנפשי של המשיבה ביום התאונה.

בשעות הערב של יום 31.12.2003, בעת שחצתה את הכביש בין-עירוני, נפגעה המשיבה מרכב שבו נהגה המבקשת 1. לדבריה היא איננה זוכרת דבר ביחס לתאונה ולנסיבותיה. בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, הגישה המשיבה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בית המשפט קמא פיצל את הדיון בתביעה, וראשית ביקש להכריע בשאלת החבות. זאת, לאור טענת המבקשות, כי לא מדובר בתאונת דרכים, אלא במעשה מכוון של המשיבה. לשם ביסוס טענה זו, עתרו המבקשות כי בית המשפט ימנה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, על מנת שזה יחווה דעתו על מצבה הנפשי של המשיבה במועד התאונה. הבקשה נדחתה. בית המשפט קבע כי השאלה הנדונה היא שאלה "מעורבת עובדתית – משפטית", וכי על בית המשפט לקבוע ממצאים, ולהסיק לאורם ולאור הפסיקה את מסקנותיו. עוד ציין "שבסופו של דבר מה שעל בית המשפט לקבוע הנו מה מסקנתו לגבי המצב הנתון במועד בו אירעה התאונה, דהיינו, לא המסקנה לגבי התנהגותה של התובעת או כל השערה רפואית אחרת ביחס לתובעת, עשויה לסייע בידינו, אלא הסקת המסקנות על-פי הממצאים, תוך היעזרות בהלכה הפסוקה, ביחס למועד שבו אירעה התאונה".

2.על החלטה זו מלינות בפני המבקשות. אליבא דגרסתן, המשיבה סובלת ממצב נפשי קשה מזה שנים, ואף ניסתה ליטול בעבר את חייה; במקרה הנדון, טוענות המבקשות, חצתה המשיבה במתכוון את הכביש במקום שאינו מיועד לכך, ויש לקבוע כי מדובר בתאונה מכוונת, שאינה באה בגדרי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. המבקשות מסכימות כי השאלה הנדונה היא שאלה המערבת הכרעה עובדתית ומשפטית, ברם, לדידן, חוות דעתו של מומחה מתחום בריאות הנפש תוכל לסייע לבית המשפט בבחינת הפן העובדתי של השאלה. עוד מציינות המבקשות, כי הובאו ראיות לכאורה המצדיקות מינוי שכזה על ידי בית המשפט. המשיבה, מצידה, גורסת כי החלטת בית המשפט קמא בדין היא. היא מטעימה כי שאלת הכוונה היא בעיקרה, שאלה של סיבתיות משפטית, ולצורך הכרעה בשאלה זו, אין להסתייע בחוות דעת של מומחה רפואי.

3.הסוגיה העקרונית המונחת בפני היא כדלקמן: האם, לצורך הכרעה בשאלה שמא אירוע תאונה הוא תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון", כלשון ההגדרה הבסיסית בחוק הפיצויים, שומה על בית-המשפט להיעתר לבקשת בעל דין ולמנות מומחה רפואי בתחום הנפש. נזכיר, כי מקום בו תאונה נגרמה בשל מעשה שנעשה במתכוון – ומעשה התאבדות בכלל זה - עשוי האירוע שלא להיחשב כתאונת-דרכים לפי חוק הפיצויים, זאת בכפוף לבחינתו של התנאי המסייג הקבוע בהגדרה הבסיסית, לאמור: האם המעשה המכוון הוא שהביא לפגיעה, או שמא רק השפיע על השימוש ברכב מנועי (ראו ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים , פ"ד נו(1), 938). אין ספק, כי להכרעה בשאלת הכוונה יש היבט עובדתי, ולצורך קביעת ממצא בעניין זה עשוי בית המשפט להיזקק, בין השאר, לחוות דעת של מומחה רפואי באשר למצב בריאותו של הנפגע. אין מניעה לפיכך, כי בית-המשפט ימנה, לבקשת בעל דין, מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, על מנת שזה יחווה את דעתו באשר למצב הנפשי של מי שמיוחסת לו כוונה בגרימת התאונה. זאת כמובן, ככל שקיימת תשתית ראייתית המקימה עילה ראשונית למינוי מומחה כזה. כבכל מקרה אחר, ואולי כאן אף ביתר שאת, ההחלטה האם למנות מומחה רפואי, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. יש להדגיש בהקשר זה, כי חוות דעת של מומחה רפואי איננה בהכרח המסלול הבלעדי העומד לרשות בעל דין להוכחת טענתו זו – זאת בניגוד להוכחת הנכות הרפואית (ראו רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון , פ"ד מד(2) 216). ההכרעה בשאלת הכוונה איננה בהכרח עניין רפואי גרידא, ולעיתים אף אינה ענין רפואי כלל, והיא מאגדת בתוכה את בחינת מכלול נסיבות האירוע, ובכלל זה, מידע שאינו עומד בפני המומחה (ראו למשל ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מג'ידה לידאוי , תק-על 2002(3), 2877). גם שאלות של מדיניות משפטית ושל נטלי ההוכחה עשוי שתהא להן נפקות. על כן, חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי איננה נתון מספיק, וגם לא תמיד נתון הכרחי, לצורך הכרעה בשאלה האמורה.

4.במקרה שלפני, דין הבקשה להדחות. כאמור, ההחלטה בדבר מינוי מומחה רפואי נתונה לשקול דעתה של הערכאה המבררת לפי נסיבות העניין. בעניינו, בפני הערכאה המבררת הובאו ראיות שונות בנוגע לנסיבות התאונה; בין אלה מצוי גם חומר ראייתי הנוגע למצבה הנפשי של המשיבה עובר לתאונה. הערכאה המבררת סברה, לאור כל אלה, כי יש בידה להכריע בשאלה שעל הפרק, ללא צורך בסיועה של חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטריה. בנסיבות העניין, ובעת הזו, בהתחשב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט בניהול המשפט שבפניו, אין להתערב בהחלטתו, מה גם שלא נסתם הגולל על האפשרות כי בהמשך הדרך תיבחן הסוגיה שוב לאור ההתפתחויות במשפט.

יצוין, כי הסוגיה מעוררת שאלות נוספות - ובהן השאלה מה נפקות יש למצבו הנפשי המעורער של אדם על האפשרות לייחס לו כוונה כמשמעותה בהגדרת "תאונת דרכים". שאלה זו לא הוכרעה עד כה בפסיקה (ראו עניין לזר הנ"ל), וגם בעניינו אין בשלב זה, צורך להעמיק בה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשות תישאנה בשכר טרחת עורך דין המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח.