רע"א 227/17 עמירה סוטו נ. קהילות השם בארץ הקודש

1.

בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' הוך-טל ) קיבל את תביעת המשיבה לפינוי המבקשת מדיר ה ברחוב אשקלון בחיפה (להלן: הדירה ; פסק הדין הראשון ), אשר בה התגוררה המבקשת (כטענתה). בפסק הדין נדחו טענות המבקשת שלפיהן היא רכשה מעמד בדירה כדיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק ) מכוח זכויות שהיו לאביה בדירה; ונמצא כי אף אם קמה לה הגנה מכוח החוק – זו אבדה לה, שכן היא נטשה את הדירה. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' וילנר , ר' למלשטריך-לטר ו א' טובי ). בית המשפט המחוזי דחה ביום 1.2.2016 את מרבית ערעור המבקשת, למעט במישור טענת המבקשת ל"סעד מן הצדק" לפי סעיף 132(א) לחוק, שקובע סייג לפינוי מכוח שיקולי צדק. נקבע כי בית משפט השלום לא בחן את סייג הצדק, משקבע כי למבקשת אין זכויות של דיירות מוגנת בדירה. ואולם, נקבע כי טענות אלו לא נדונו לפני בית משפט השלום, שכן שאלת הדיירות המוגנת של המבקשת לא הועמדה "במחלוקת, ולכן מנוע היה בית המשפט מלהתייחס לנושא זה". לפיכך, הוחזר הדיון בשאלת ה"סעד מן הצדק" לבירור מחודש.

2.

לאחר שהוחזר הדיון קבע בית משפט השלום כי המבקשת תפונה מהדירה עד ליום 1.9.2016 וזאת בכפוף לכך שתשלם למשיבה סכום של 5,000 ש"ח (להלן: פסק הדין השני ). בית המשפט שקל את העובדה שמדובר בדירה המשמשת למגורים; את גילה של המבקשת – שהיא אישה מבוגרת בעלת הכנסות נמוכות, ושאינה מחזיקה בזכויות אחרות במקרקעין; ואת התנהלות המשיבה, שהייתה אדישה למצבה של הדירה, ושסירבה לקבל מאת המבקשת שכר דירה החל משנת 2001. מנגד נקבע כי המבקשת נטשה את הדירה ואינה מתגוררת בה מספר שנים, כך "שנראה לכאורה כי [המבקשת] הצליחה למצוא סידורי דיור חלופיים". עוד נקבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח כוונה לחזור לדירה, הגם שהיא ערכה בה שיפוץ. בעניין אחרון זה נפסק כי השיפוץ, שכלל בנייה, בוצע ללא קבלת היתרים כדין ומבלי שנמסרה על כך הודעה למשיבה. באיזון בין מכלול השיקולים האמורים הגיע בית המשפט למסקנה כי אין ליתן למבקשת סעד שיאפשר לה להתגורר בדירה עד לשארית חייה. מנגד, נקבע כי התנהלות המשיבה אינה מעידה על דחיפות בפינוי הדירה. בנתון לכך נפסק כאמור ברישה לפסקה זו.

3.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' וילנר , א' טובי ו ת' נאות-פרי ) דחה את ערעור המבקשת על פסק הדין השני. תחילה נדחתה טענת המבקשת שלפיה בית משפט השלום חרג בפסק הדין השני מהממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין הראשון אשר לפרק הזמן שבגדרו לא התגוררה המבקשת בדירה ("שנים רבות"). זאת, משנקבע כי הדברים עולים מהתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט עוד בפסק הדין הראשון. עוד נקבע כי העובדה שהמשיבה נמנעה ממיצוי זכויותיה תקופה ארוכה אין בה כדי להביא להנצחת המצב שלפיו תיהנה המבקשת ממעמד של דיירת מוגנת חרף נטישת הדירה. לבסוף צוין כי עניינה של המבקשת אינו בא בגדרי המקרים החריגים שבהם יש מקום ליתן סעד מן הצדק, שכן "לא מדובר במי שנסיבותיה זועקות ומצבה קשה באופן קיצוני המצדיק הענקת הסעד מן היושר"; וסביר כי נוכח נטישת הדירה היא מצאה דיור חלופי.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לדברי המבקשת, טעו הערכאות הקודמות בכך שקבעו כי היא נטשה את הדירה באופן המצדיק את פינויה ממנה, בפרט משלא נקבע המועד המדויק שבו היא נטשה את הדירה. לעניין דחיית טענותיה למתן סעד מן הצדק טוענת המבקשת כי הערכאות הקודמות לא נתנו משקל מספיק לעובדה שהמשיבה "ישנה על זכויותיה" במשך תקופה ארוכה, ולנסיבותיה האישיות של המבקשת שהיא "מורה פנסיונרית, בודדה, המתקרבת לגיל 70, אשר חוץ מפנסיה דלה אין לה דבר וחצי מבחינת רכוש".

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה ניתנת במשורה, מקום שבו מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת ( רע"א 7833/16 אורן נ' רופא , פסקה 5 (15.11.2016) ; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה דנן אינה באה בגדרי אמת המידה האמורה – ואף המבקשת אינה טוענת כך. טענותיה מופנות לקביעות עובדתיות, שנדחו בפסקי הדין היסודיים של הערכאות הקודמות, ושבהן אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.