רע"א 7833/16 רע"א 7833/16

1.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בהתייחס לזכויות שכירות של המשיבה בדירה, המצויה בבניין ברחוב הרב קוק בתל אביב (להלן: הדירה ו הבניין ).

המבקש הוא בעלים של 2/3 מהזכויות בבניין, ועל פי הסכם שכירות שעליו חתמה המשיבה בשנת 2000 (להלן: הסכם השכירות ), הבעלים הנוסף של הבניין הוא אדם בשם דישי, שנפטר בשנות ה-80 של המאה הקודמת (להלן: דישי ).

2.

כעולה מפסק הדין של בית משפט השלום, המשיבה שכרה את הדירה בשכירות מוגנת. בשנת 2012 תבע המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו את פינוי המשיבה מן הדירה בטענה שהסכם השכירות הופר על ידה, אך תביעתו נדחתה ביום 1.8.2015 (כב' השופטת כ' האפט ). אף שנקבע כי בנוסף למגוריה בדירה הפעילה המשיבה מן הדירה את עסקהּ (סטודיו לתפירה), בניגוד למטרות השכירות ובאופן המקנה לכאורה למבקש את הזכות לפנותה בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ) –

צוין כי הדבר נעשה בידיעת עורך הדין המייצג את יורשיו של דישי; ובידיעת נציגי החברה שניהלה את הבניין עד לסוף שנת 2010 (להלן: חברת הניהול ). משכך נקבע כי המשיבה קיבלה את הסכמת הבעלים לניהול עסקה בדירה; וכי אין מקום לפנותה מהדירה.

3.

ערעור המבקש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח ,

ש' שוחט ו י'

אטדגי ) נדחה. נקבע כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה עורך הדין של יורשי דישי היה משולל מעמד ליתן למשיבה הסכמה לניהול עסקה בדירה. עוד צוין כי גם אם היה ממש בטענה זו, המבקש עצמו עבד בחברת הניהול שנתנה את הסכמתה לשימוש שעשתה המשיבה בדירה, ואף ביקר בה וראה את השלט הקבוע על דלת המשיבה המציין כי במקום נעשית פעילות עסקית. על כן נדחה כאמור הערעור.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, שגה בית המשפט כאשר קבע כי המשיבה הפעילה את עסקה מהדירה בהסכמת הבעלים, בפרט מקום שבו ההסכמה לא הועלתה על הכתב; מקום שבו הגורמים שנקבע שנתנו למשיבה את הסכמתם אינם בפועל הבעלים הרשומים של הבניין; ושעה שבא כוחם של יורשי דישי מייצג אך את מיעוט בעלי הזכויות בבניין. עוד נטען כי בית המשפט לא נדרש לשאלת המועד שבו ניתנה ההסכמה להפעלת עסקה של המשיבה מהדירה ולהיקפה של הסכמה זו. המבקש סבור כי על רקע האמור, פסקי הדין של הערכאות הקודמות סותרים את דיני השיתוף במקרקעין, שלפיהם החלטות החורגות מהניהול הרגיל של המקרקעין דורשות את הסכמת כלל השותפים; וכי ההחלטות האמורות אינן עולות בקנה אחד עם המגמה המצמצמת הנהוגה בבתי המשפט ביחס לפרשנות חוק הגנת הדייר.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לפניי בית משפט זה תינתן במשורה, במקרים שבהם מתעוררת מן הבקשה שאלה רחבה החורגת מעניינם של הצדדים ( רע"א 4750/16 פינצ'וק נ' זברקו , פסקה 3 (4.7.2016); ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי אינה עונה על אמת המידה האמורה. בית משפט השלום היה ער למגמה המצמצמת בפרשנות חוק הגנת הדייר, אך סבר כי בנסיבות העניין לא התבססה עילת תביעה לפינוי בהתאם לחוק ולפסיקה, וזאת בהסתמך על ממצאי עובדה שקבע. בית המשפט המחוזי אימץ קביעות אלו. טענות המבקש מופנות לקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות ולאופן יישום הדין על ידן. ככאלו אין הטענות מצדיקות בירור נוסף – שלישי במספר – בערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.