רע"א 2279-24 רע"א 2279-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת ע' חן-ברק) אשר ניתן ביום 23.1.2024 בע"א 47992-12-23, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום חיפה (השופט א' דורון), אשר ניתן ביום 13.11.2023 בת"א 45078-10-21, ואשר בגדרו סולקה על הסף תביעת נזיקין שהגישה המבקשת נגד המשיבה.

2.דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

3.מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

4.ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלות הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

5.למעלה מן הצורך, ראיתי לנכון להעיר מספר הערות בנוגע לסוגיה המשפטית שבה עסקינן.

6.המבקשת ביקשה להפעיל את זכות התחלוף (סוברוגציה) מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), בטרם שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח. זאת, מאחר שהמבקשת נקלעה לסד זמנים בלתי אפשרי מבחינתה: בפרק הזמן שאמור היה לחלוף במהלך ביצועו של תשלום תגמולי הביטוח למבוטח, זכות התחלוף שלה עתידה היתה לפקוע מפאת התיישנות בת-שנה-אחת אשר חלה בענייננו מכוח האמור בסימן 6 לסעיף III לתוספת לפקודת הובלת טובין בים (להלן: סימן 6 לסעיף III).

7.סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח קובע כי זכות שיפוי שהייתה למבוטח כלפי אדם שלישי "עוברת [...] למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם" (ההדגשה הוספה – א.ש.). לשונו הברורה של הסעיף אינה מותירה מקום לספק כי זכות המבוטח כלפי צד שלישי עוברת למבטח – כמות שהיא – עם תשלום תגמולי הביטוח למבוטח, ולא קודם לכן (ראו גם: רע"א 9444/00 Bellina Maritime S.A. Monrovia נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 788, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' אנגלרד (2002); וכן רע"א 2368/08 אבנ"ר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (10.7.2011)).

8.לפיכך, צדק בית משפט השלום כאשר קבע שלמבקשת לא עמדה עילת תביעה מכוח זכות התחלוף שבסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח במועד בו הגישה את תביעתה, משטרם שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח – כפי שהמבקשת הודתה בכתב התביעה גופו.

9.ההתיישנות הקבועה בסימן 6 לסעיף III היא התיישנות מהותית שמכלה את הזכות גופה (להבחנה בין התיישנות מהותית לבין התיישנות דיונית, אשר חוסמת תביעות מבלי להביא לביטולה של הזכות הרלבנטית, ראו: ע"א 9817/17 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' רייך, פסקאות 20-13 לפסק דיני (21.2.2021)). התיישנות זו פוטרת את המוביל, המשיבה דכאן, מכל אחריות לגבי הטובין אחרי שחלפה שנה ממועד מסירת הטובין או מהמועד בו הם היו אמורים להימסר לניזוק. התיישנות זו מפקיעה מעיקרה את זכותו של הניזוק – שכאמור עוברת למבטח מכוח האמור בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח – כלפי מוביל הטובין (ראו: ע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בע"מ נ' נומיקוס, פ"ד כו(2) 527, פסקה 3 לפסק דינו של השופט י' זוסמן (1972); טל חבקין התיישנות 7-6, 531 (מהדורה שנייה, 2021)).

10.בענייננו, על-מנת שתוכל המבקשת להיפרע מן המשיבה בגין הנזק שלטענתה נגרם לטובין, אותם הובילה המשיבה, הגישה המבקשת את תביעתה ימים בודדים לפני מועד ההתיישנות. אלא שבמועד זה, לא עמדה למבקשת עילת תביעה נגד המשיבה, מאחר שהמבקשת טרם שילמה את תגמולי הביטוח למבוטח – שהוא הניזוק. מסיבה זו, סילק בית משפט השלום את התביעה מכוח האמור בתקנה 41(א)(1) לתקנות – ובדין עשה כן.

11.כחודשיים לאחר הגשת כתב התביעה, שילמה המבקשת למבוטח את תגמולי הביטוח. ממועד זה ואילך, ובכפוף לדיני ההתיישנות, קנתה המבקשת לעצמה את זכות התחלוף לפי סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח. ברם, זכות התחלוף, בה אוחז המבטח כלפי המוביל, חופפת את זכותו של הניזוק כלפי אותו מוביל, ובתור שכזאת היא כפופה להתיישנות מהותית אשר נקבעה בסימן 6 לסעיף III – התיישנות שבאותו מועד כבר נכנסה לתוקפה וכילתה את הזכות גופה. הניסיון לעקוף את דין ההתיישנות על ידי הגשת תביעת תחלוף חסרת עילה, נכשל, ובצדק; ואציין כי האפשרות ליצור את העילה שלא היתה באמצעות תיקון כתב התביעה אחרי התשלום של תגמולי הביטוח למבוטח ממילא לא היתה קיימת במסגרת סדרי הדין הנהוגים במחוזותינו (ראו: ע"א 728/79 קירור – אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ש' לוין (1980)).

12.מטעם זה, ניסיון המבקשת, במסגרת בקשתה הנוכחית, לעקוף את דין ההתיישנות בהיאחזה בעילת תביעה שכאמור נוצרה אחרי חלוף תקופת ההתיישנות לא יצלח.

13.כפועל יוצא מהמקובץ, טוב יעשה המבטח אם יבדוק את תביעתו של המבוטח – בעל הטובין אשר הובלו, ולטענתו ניזוקו, בהובלה ימית – מהר ככל שניתן וישלם למבוטח את תגמולי הביטוח, אם המבוטח אכן זכאי לקבלם, לפני שחלפה שנה מהמועד שבו נמסרו הטובין, או שאמורים היו להימסר, לבעליהם על ידי המוביל הימי. במקרה כזה, יוכל המבטח להיכנס לנעליו של המבוטח ולתבוע את דמי הנזק מהמוביל לפני פקיעתה של הזכות לקבלם בגדרו של סימן 6 לסעיף III. אין מדובר אפוא בגזירה בה המבטחים אינם יכולים לעמוד.

14.המבקשת טוענת שהתוצאה אליה הגיעו בתי משפט קמא – השלום והמחוזי – יוצרת תמריץ אנומלי מבחינה חברתית. לטענתה, כדאי יהיה למבטח לא לשלם את תגמולי הביטוח למבוטח בכדי שהמבוטח יגיש נגדו תביעת שיפוי – שכן אז יוכל המבטח לשלוח הודעת צד ג' למוביל הימי מבלי לשלם דבר למבוטח. זאת, מאחר שהודעת צד שלישי כמוה כ"תביעה על תנאי" כאשר התנאי הוא שהתביעה העיקרית תתקבל (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 184-183 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). ראשית, אציין כי מהלך זה אינו יכול לגבור על דין ההתיישנות הקבוע בסימן 6 לסעיף III. המבוטח – וכך גם המבטח – יאבד את זכותו כלפי המוביל הימי, אם לא יגיש נגדו תביעת נזיקין בתוך שנה כאמור. שנית, טענה זו, כפי שנטענה, ממילא לא יכולה להתקבל, שכן אין המבטח רשאי להשהות את תשלומם של תגמולי הביטוח למבוטח בניגוד לחוק שמחייבו לשלמם במועדים שנקבעו; ואם המבטח יפר את חובתו זו יישא בריבית עונשית (ראו: סעיפים 27 ו-28א לחוק חוזה הביטוח; ירון אליאס דיני ביטוח 287-286, 953, 960-959 (מהדורה שלישית,2016)(להלן: אליאס)).

15.מהצד השני, השתהות בלתי מוצדקת של המבוטח במתן הודעה למבטח על קרות הנזק לטובין – אשר תאיין למעשה את זכות המבטח לסוברוגציה – עלולה לעלות כדי שימוש לרעה בזכות, על כל המשתמע מכך (ראו: סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים חלק כללי, התשל"ג-1973), ואף להגיע כדי הפרת חובתו של המבוטח ליידע את המבטח על קרות מקרה הביטוח כנדרש בסעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח. הפרה כאמור מקנה למבטח את הזכות להקטין את חבותו בדמי התגמולים למידה שהיה חייב בה אילו קוימה החובה על ידי המבוטח; ואם החובה הופרה בכוונת מרמה יהא המבטח פטור כליל מחבותו כלפי המבוטח (ראו: סעיפים 24 ו-25 לחוק חוזה הביטוח; וכן אליאס 937, 956, 959-958).

16.מחדלה של המבקשת, אשר שילמה את תגמולי הביטוח למבוטח כשנה וחודשיים אחרי שנודע לה על הנזק שלטענתה אירע למטען, רובץ לפתחה. היה על המבקשת לשלם את תגמולי הביטוח למבוטח בהקדם ובטרם תתיישן אחריות המשיבה על הטובין בגדרו של סימן 6 לסעיף III. התוצאה אליה הגיעו בתי משפט קמא – השלום והמחוזי – מקדמת מדיניות משפטית ראויה: עידודן של חברות הביטוח להקדים ולשלם את תגמולי הביטוח למבוטחיהן (ראו והשוו: ע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, פ"ד נט(4) 941, פסקה 23 לפסק דינו של השופט א' מצא (2005); וכן ראו: אליאס 1524).

17.סוף דבר: הבקשה נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.