רע"א 2283/20 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

במרכז הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, מצויה סוגיית אימוצה של קטינה. הקטינה כיום כבת שלוש שנים וחצי, וכארבעה חודשים לאחר לידתה הועברה לידי משפחה אומנה עם אופק אימוץ, שם היא נמצאת עד היום. בית המשפט לענייני משפחה הכריז על הקטינה כבת אימוץ ביחס להוריה באימוץ סגור, תוך קביעת הוראות שונות המאפשרות למבקשת – האם הביולוגית של הקטינה – להפקיד בתיק האימוץ מכתבים או תמונות, וכן לעיין בכל שנה בתמונה של הקטינה ולהתעדכן במצבה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על הכרעה זו. מכאן הבקשה המונחת לפני.

המבקשת מעלה מספר טענות. המרכזיות שבהן – כי ערכאות קמא לא נתנו בהכרעתן משקל מספיק לטענות עובדתיות של המבקשת או למסמכים שהציגה; כי קודם להכרעה נדרש היה לערוך מפגשים נוספים בין הקטינה, המבקשת, ואם המבקשת – סבתה של הקטינה; כי יש לצמצם את תוצאות האימוץ בדרך של קביעת אימוץ פתוח, המאפשר את המשך הקשר בין המבקשת לקטינה.

2.

הבקשה למתן רשות ערעור מופנית, רובה ככולה, נגד ממצאים עובדתיים המבוססים על חוות דעת, תסקיר ועדויות בעל פה של מומחים ועובדים סוציאליים. הכלל הוא שבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי, ככל שלא כרוכה בהן שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים או עיוות דין, אינן מצדיקות עריכת דיון נוסף או אפילו הנמקה מפורטת בקשר לדחייתן (ראו תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). יחד עם זאת, הלכה היא כי תיקי אימוץ, על רגישותם הרבה ועל המתח המתעורר בין טובת הקטין לזכות להורות של הוריו הביולוגיים – מצדיקים נקיטת גישה רחבה יותר ביחס לבחינה עניינית של ההכרעה (בע"מ 1410/19 פלונית נ' פלוני (14.03.2019)). דא עקא, אצלנו גם בחינה במשקפיים אלה מובילה למסקנה שאין עילה לתת רשות ערעור.

כאמור, סוג אחד של טענות שהועלו בבקשה מתייחס לחוות דעת המומחים או עדויות העובדים הסוציאליים שנשמעו בבית המשפט, ביחס למסוגלות ההורית של המבקשת – לבדה או יחד עם אמה. טענת המבקשת היא שיש לפסול את חוות דעת המומחים או לתת להן משקל נמוך, לנוכח מתן משקל חסר או התעלמות מנתונים מסוימים, לצד מתן משקל גבוה מדי לנתונים אחרים. ואולם עיון בחוות הדעת ובעדויות שנשמעו בפני ערכאות קמא מלמד כי ההכרעה נטועה היטב בחומר שהציגו הצדדים.

כדי להתמודד עם טענות המבקשת, נכון יהיה להציג את עמדת המומחים. בחוות הדעת מטעמם נקבע, בין היתר, כי המבקשת חסרה כלים בסיסיים להתמודד עם ההורות או להסתגל אליה; כי מצבה הרגשי מופגן בחוסר יציבות והיעדר ויסות רגשי; כי בתקופות של לחץ היא חווה התקף פסיכוטי ומתוחזקת על ידי תרופות; וכי היא מעולם לא הצליחה לנהל חיים עצמאיים. עוד נקבע כי מסוגלותה ההורית של המבקשת נמוכה מאוד וכי היא אינה מתאימה לגדל ילדה. בנוסף העריכו המומחים כי תקוותה של המבקשת לשקם בעתיד את מסוגלותה ההורית אינה ריאלית לאור הכרוניות של קשייה, וכי מנגנונים שונים באישיותה מותירים אותה ללא אופק של התפתחות ושיקום נראה לעין במובן הרלוונטי למסוגלותה ההורית. מסקנת המומחים השונים הייתה כי קבלת עמדת המבקשת תעמיד את הקטינה בסיכון של אי-סיפוק צרכיה, לרבות הצרכים הבסיסיים ביותר, תוך גרימת נזק. שני המומחים בחנו לעומק גם את האפשרות של גידול הקטינה תוך הסתייעות בסבתה, ושללו אפשרות זו תוך נימוק מסקנותיהם. נקבע כי גם מסלול כזה לא יאפשר את קיומם של תנאים תקינים לגידול הקטינה. המומחים העידו ונחקרו בבית המשפט לענייני משפחה, ואף נשמעו עדויות של עובדים סוציאליים ממסגרות שונות, כגון עו"ס של חוק הנוער, עו"ס לחוק אימוץ ילדים ועו"ס במרפאה לבריאות הנפש. כן נשמעה עדויותיהן של נציגות ממרכז הקשר, שבו נהגה המבקשת לפגוש את הקטינה. בבית המשפט המחוזי אף נערך תסקיר עדכני מטעם עובדת סוציאלית לחוק האימוץ – תסקיר שתמך בתוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה. בחינת החומר בכללותו מעלה כי צדק בית המשפט המחוזי, בקבעו כי הראיות שהוצגו תומכות במסקנות המומחים ובמסקנת התסקיר העדכני, לפיהן יש להורות על אימוץ הקטינה.

המבקשת מסתייגת ממסקנה זו, אך לא הוצגה כל חוות דעת מקצועית התומכת בעמדתה. טענותיה אינן מבוססות על ה"יש", כמו שהן מבוססות על ה"אין" שקיים, לשיטתה, בחוות דעת המומחים. בין היתר נטען כי לא ניתן משקל מספיק לשיפור שחל במצבה של המבקשת בעת האחרונה, לכך שנשקלה האפשרות לשלבה במסגרת מסוימת, או לכך שכיום היא נמצאת במעקב רפואי נפשי מתמיד. טענות נוספות היו כי המומחים לא קיבלו לידיהם מסמכים שונים כגון תלושי שכר של המבקשת, כי באחת מחוות הדעת לא צוין גילה של הקטינה, או שניתן משקל נמוך מדי לנתונים שונים הנוגעים לסבתה של הקטינה. ברם, ערכאות קמא התייחסו לטענות אלה, הן הוצגו למומחים, וקיבלו מענה במהלך החקירות. גורמי המקצוע נותרו איתנים ביחס למסקנתם גם לאחר שהוצגו להם טענות אלה, והסבירו מדוע המבקשת אינה בעלת מסוגלות הורית מספיקה, אף אם מביאים בחשבון את אמה. בנסיבות העניין, אין מקום להתערב במסקנה מבוססת זו.

3.

טענה נוספת של המבקשת נוגעת לכך שהמומחית מטעם בית המשפט לא ערכה מפגש "משולש" בין המבקשת, אמה והקטינה, מן הטעם שמפגש כזה לא זו בלבד שלא היה מסייע להערכת המצב, אלא עלול היה לפגוע בקטינה. המבקשת סבורה כי בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתה ביחס לכך שמדובר בפגם בחוות הדעת, ובכל זאת לא נתן לה הזדמנות לקיים מפגש כזה בפיקוח מומחה. אלא שעיון בפסק הדין קמא מלמד שבית המשפט המחוזי סמך את ידיו על חוות דעת המומחית – שאף נחקרה בחקירה נגדית על עניין זה – וקבע לגופם של דברים "שלא היה [ במפגש משולש כאמור ] כדי להיטיב עם הקטינה אלא אף להזיק עמה" (פסקה 55 לפסק הדין). לא למותר לציין שגם המומחה השני ניסה להפגיש בין השלושה, אך הנסיון לא צלח בעקבות התנהלותה של הסבתא. אכן, במהלך הדיון נכון היה בית המשפט המחוזי לשקול בכל זאת את האפשרות של עריכת מפגש כזה בהשגחת המומחית – אפשרות שלא הבשילה בסוף גם לנוכח התנגדותה של באת כוח המבקשת לכך שאותה מומחית תפקח על המפגש; אולם בית המשפט המחוזי הדגיש כי אפשרות זו נשקלה "לנוכח טענות האם בערעור", ולא מפני שנפל פגם כלשהו בחוות דעת המומחים. כך או כך, גם בנקודה זו פסקי הדין של ערכאות קמא אינם מקימים עילה למתן רשות ערעור.

המסקנה ביחס לטענות שהוצגו עד כה היא שהתשתית העובדתית מבססת את דרישות הדין: "באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה... ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" (סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981). תוצאה זו מצערת, אך בראי התמונה העובדתית שנפרשה אין מקום להתערב בה, ואף יש לומר כי בנסיבות העניין היא בלתי נמנעת.

4.

טענה נוספת נגעה לסוגיית צמצום תוצאות האימוץ. סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 קובע, בין היתר, כי האימוץ "מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו; ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות". תקנות סדר הדין האזרחי מוסיפות וקובעת כי "לא יצמצם בית המשפט את תוצאי האימוץ אלא אם כן קבע בית המשפט... כי לטובת הקטין יש לצמצם את תוצאי האימוץ..." (תקנה 294). נתון המפתח הוא טובת הקטין, תוך התחשבות גם במעגלים של ההורים המאמצים וההורים הביולוגיים:

"עמדת הפסיקה היא, כי צמצום תוצאות האימוץ באופן שיישמר הקשר בין הקטינות לבין המבקשים איננו עולה בקנה אחד עם טובתן. צמצום שכזה עלול לפגוע בתכלית האימוץ. הקושי האנושי הכרוך בהסדר האימוץ וטובתו, מצריכים ככלל הסדר של אימוץ 'סגור'... אכן, החוק מכיר גם בחריג לכלל ה'אימוץ הסגור', בדמות ה'אימוץ הפתוח', המאפשר בנסיבות חריגות ויוצאות דופן לשמר קשר כלשהו בין הקטין להוריו הביולוגיים. כל מקרה ייבחן לגופו, כאשר במוקד ההתייחסות נמצא לעולם הקטין ולא ההורה הביולוגי. זכויותיו של ההורה הביולוגי ראויות להילקח בחשבון, אולם מולן עומדות גם זכויותיו של ההורה המאמץ. כך או אחרת, הדגש הוא קידום טובתו של הקטין ורווחתו (ראו סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). בית משפט זה עמד בעבר על שלוש מסגרות של שיקולים לבחינת האפשרות לצמצום תוצאות האימוץ: שיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, להורים המאמצים ולקטין עצמו – הוא הוא השיקול העיקרי" (בע"מ 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 8 לחוות דעתי (14.09.2011)).

על הדיון להתרכז אפוא בראש ובראשונה בטובת הקטין. רצונו וזכויותיו של ההורה הביולוגי נלקחים בחשבון, אך אין בכוחם לגבור על טובת הקטין מקום שבו היא מחייבת שלא לצמצם את תוצאות האימוץ. כך, ולו במובן של סיוע ל"הורה החדש" למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אצלנו נקבע באופן חד משמעי בחוות הדעת המקצועיות כי "הנתונים של [ המבקשת ] מעידים שהיא לא תצליח לנהל קשר פתוח ובטוח עם משפחה שתאמץ את בתה. לאור זאת מומלץ שהאימוץ יהיה סגור". עוד נקבע בידי גורמי המקצוע כי הקטינה אינה מפיקה רווח מהמפגשים עם המבקשת, אלא להפך – הם גובים ממנה מחירים רגשיים קשים, וקשה לה להתאושש מהם. המבקשת הדגישה, מנגד, דיווחים נקודתיים על אודות מפגשים מסוימים שהיו "מוצלחים" יותר. אכן, חומר הראיות מגלה שלעיתים היו גם כאלה. ברם, גורמי המקצוע התייחסו אליהם, ושמו את הדגש על המכלול. העיקר אינו מפגש נקודתי כזה או אחר, אלא המבט הכולל והשפעת המפגשים על הקטינה או על היחסים בינה לבין המשפחה המאמצת. התשתית שנפרשה מלמדת כי עם כל הרצון הטוב של המבקשת – ואין ספק בקשר לרצונה או לכאבה – המכריע הוא טובת הקטינה. כאמור, גם בנקודה זו יסודה של הכרעה קמא בחומר שהוצג, באופן שאינו מצדיק לתת רשות ערעור.

בבואי להכריע בבקשה, יש להכיר ברצון האם הביולוגית להעניק מעצמה לקטינה. אכן – והדבר מובן – קשה לה עם המצב, ואף קשה לה להבין את התוצאה. במענה לכך רק נאמר כי החוק בוחן מסוגלות הורית, גם מבחינה אובייקטיבית, על פי העקרון המנחה של טובת הילד. רצון ההורה אינו תמיד מספיק כדי למנוע את התוצאה הקשה של ניתוק הקשר. נדרשות זהירות ורגישות, אך עולה כי כך פעלו ערכאות קמא בהליך דנן.

5.

סוף דבר, ועם כל ההבנה למצבה של המבקשת, דין הבקשה להידחות. אין צו להוצאות.