רע"א 23/07 אוריין לוגסי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 1882/05, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א 6513/97, בו נקבעו תנאים שונים שבהתקיימם יבוטל פינויו של המבקש מנכס בבעלות המשיבה, הגם שלמשיבה עומדת עילה לפינויו, וזאת בבחינת סעד מן הצדק.

1.

החל משנת 1989 מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים שונים בנוגע לנכס מקרקעין בבעלותה של המשיבה, בו רכש המבקש בשנת 1987 זכויות דיירות מוגנת (להלן: הנכס ). מדובר במבנה הכולל שלושה מתחמים שונים, אשר נמצא ברחוב קיבוץ גלויות 27 בחיפה, וידוע כגוש 10844 חלקה 2. הליכים אלו תוארו בפירוט בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה ועל כן אדרש להם בקיצור בלבד.

2.

בהליך הקודם שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ע"א 2500/02) נקבע כי למשיבה עומדות עילות לפינויו של המבקש מן הנכס, וזאת לאור הפרתו את הסכמי השכירות עמה. מנגד, נקבע כי ראוי להעניק למבקש סעד מן הצדק, ועל כן הוחזר התיק לבית משפט השלום לצורך קביעת הסעד ותנאיו. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה (רע"א 7985/03).

3.

משהוחזר התיק לבית משפט השלום קיים זה מספר דיונים נוספים באשר למחלוקות בין הצדדים. בסופו של דבר קבע בית המשפט (כב' השופט ר' סוקול) כי צו פינויו של המבקש מן המושכר יבוטל, בכפוף לכך שבתוך 90 ימים ימלא המבקש אחר תנאים שונים, אשר פורטו בפסק הדין, וביניהם, תשלום מלוא חוב דמי השכירות למשיבה; תשלום פיצויים למשיבה; ושימוש בחלקי המושכר שנותרו ברשותו (לאחר שחלקם כבר הוחזר למשיבה) בהתאם להסכמי השכירות המקוריים ועל-ידי המבקש בלבד.

4.

ערעור שהגיש המבקש על פסק דין זה נדחה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ור' שפירא) הגדיר את מתחם המחלוקות בערעור בהתאם לקביעות שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם והגבילו לנושאים שהוחזרו לבית משפט השלום לצורך השלמה והכרעה מחדש, לאמור: מתן סעד מן הצדק וקביעת שיעורו ותנאיו, וכן אופן יישום המנגנון לקביעת דמי השכירות אשר נקבע בהסכם פשרה קודם שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. כן הבהיר בית המשפט כי עצם העובדה שלמשיבה עומדת עילה לפינויו של המבקש מן הנכס אינה עומדת עוד לדיון, משהוכרעה כבר בהליך הקודם, וכי אין גם לדון עוד בשאלה אם הסכם הפשרה חל על כלל יחידות הנכס או רק על חלקן, לאחר שנושא זה הוכרע בקביעה כי הסכם הפשרה לעניין מנגנון קביעת דמי השכירות חל לגבי הנכס כולו. בכל הנוגע לקביעת תנאיו של

הסעד מן הצדק ציין בית המשפט כי המבקש לא העלה בערעור כל טענה עניינית, ובעניין דמי השכירות אישר בית המשפט את החלטת בית משפט השלום לפיה בקביעת דמי השכירות אין מקום לקזז את ההשקעות שהשקיע המבקש ביחידות השונות של הנכס. בנסיבות אלו דחה, כאמור, בית המשפט את הערעור.

5.

על פסק דין זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי כעת. בד בבד הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע פינויו מן החלק של הנכס שעוד נותר ברשותו, המשמש כבית עסק פעיל, ואשר פינויו נקבע ליום 12.2.07.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה וכן בפסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בבקשה, אשר נוסחה באריכות ובפירוט רב, מעלה המבקש שלל טענות היורדות לשורש המחלוקות בין הצדדים: בחלק מן הטענות יוצא המבקש

נגד קביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאות דלמטה בהליכים השונים, כדוגמת הקביעה בדבר העדר שיתוף-הפעולה מצדו עם השמאי הממשלתי לצורך קביעת דמי השכירות ובדבר הכשלתו את בדיקת הנכס על-ידי השמאי, וכדוגמת הקביעה כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים חל על כלל חלקי הנכס ולא רק על חלק ממנו. בנוסף, חוזר המבקש על טענות שונות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בערעור. בין היתר שב המבקש וטוען כי ראוי היה להבחין בין החלקים השונים של הנכס ולקבוע את תנאיו של הסעד מן הצדק תוך התייחסות נפרדת לכל אחד מהחלקים; וכי עילות הפינוי לא הוכחו כדבעי ביחס לכל חלקי הנכס וממילא לא היו צריכות לזכות את המשיבה בפיצוי. כן שב המבקש ומצביע על פגמים שונים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה.

הגם שאלו הן רק מקצת מן הטענות המועלות על-ידי המבקש, ניתן להתרשם מהן כי אין עניינו של המבקש נכנס בגדרם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מסקנה זו עולה גם מעיון ביתר הטענות המועלות בבקשה, אשר לא מצאתי לפרטן. מדובר בטענות הנוגעות לדלת אמותיה של המחלוקת בין הצדדים, המתייחסות לקביעות עובדתיות שונות שנקבעו על-ידי הערכאות דלמטה בהליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנוכחי. כזכור, הלכה היא כי בית המשפט זה יעניק רשות לערעור שני אך במקרים חריגים המתאפיינים בכך שמתעוררת בהם שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, חרף טענתו של המבקש כי "בבקשה זו מועלות שאלות עקרוניות, חוקתיות וכאלה הקשורות בפגיעה בזכויות יסוד, בזכות הטיעון, בזכות למשפט הוגן ובכלל הצדק הטבעי..."

- לא שוכנעתי כי אכן כך הדבר. למרות הניסיון להלביש לבקשה כסות משפטית, אין בה בעיקרה אלא טענות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית וכנגד בחירת ערכאת הערעור שלא להתערב בהן.

למעלה מן הדרוש, אוסיף - בהתייחס לטענת המבקש בדבר הפגיעה בזכות הטיעון שלו - כי מפרוטוקול הדיון בערעור מיום 28.11.06, אשר צורף לבקשה, עולה כי למבקש בהחלט ניתנה ההזדמנות לפרוס את טענותיו בפני ערכאת הערעור, ועל כן, לא ברור על סמך מה טוען הוא אחרת.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משזו מסקנתי, ממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פינוי הנכס. משלא נתבקשה תגובת המשיבה – אין צו להוצאות.