רע"א 7985/03 שלמה עבדי נ. רשות הפיתוח ע"י מנהל מקרקעי ישראל

בשנת 1987 רכשו המבקש ושני חבריו זכויות דיירות מוגנת בנכס מקרקעין, המצוי ברחוב קיבוץ גלויות 27 בחיפה, במקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 10844 (להלן: הנכס), אשר היו שייכים למשיבה. המשיבה אישרה את העברת הזכויות, כשהנכס משמש כמחסנים לירקות ופירות. עם רכישת הנכס, הפכו המבקש וחבריו את השימוש בו לאולם אירועים ומועדון לילה.

בשנת 1989, כשגילתה המשיבה כי ייעוד הנכס שונה, הגישה לבית-משפט השלום בחיפה תביעת לפינוי המבקש מהנכס. במהלך הדיונים הושג בין הצדדים הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין. הסכם הפשרה קבע, בין היתר, כי דמי השכירות וההשקעות שהשקיעו המבקש וחבריו בנכס יוערכו על-ידי שמאי מטעם המשיבה, והמבקש יהיה רשאי לערער על קביעת השמאי ולהמציא חוות-דעת מטעמו, ובמקרה של מחלוקת תועבר ההחלטה הסופית להכרעת השמאי הממשלתי הראשי. עוד נקבע, כי דמי השכירות עד ליום 30.4.91 יהיו דמי שכירות מוגנים והחל מיום 1.5.91 יקבעו דמי השכירות על-פי הערכת שמאי.

בשנת 1997 הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בחיפה תביעת פינוי כנגד המבקש וחבריו בטענה, כי הפרו את חוזי השכירות וכי לא שיתפו פעולה במימוש הסכם הפשרה.

נטען, כי המבקש הפר את חוזי השכירות במספר הפרות: האחת, כי לא שילם את דמי השכירות על-פי קביעת השמאי מטעם המשיבה; השנייה, כי פרישת שני חבריו של המבקש מן העסק נעשתה ללא קבלת הסכמת המשיבה ומבלי ששולמו דמי הסכמה עבור הזכויות שקיבל המבקש משותפיו; השלישית, כי המבקש השכיר את חלקיו השונים של הנכס בשכירויות-משנה ללא קבלת הסכמת המשיבה; והרביעית, כי המבקש שינה ייעודו של חלק מהמבנה והפכו לדירות מגורים.

בית-משפט השלום בחיפה (השופט רון סוקול) קבע, כי מאחר שהמבקש לא המציא חוות-דעת נגדית מטעמו, יש לקבל את טענת המשיבה בעניין חוב דמי השכירות, ולכן חייב את המבקש לשלם למשיבה סכום של 550,995 ש"ח. כמו-כן קבע בית-משפט השלום, בין היתר, כי עזיבת חבריו של המבקש את העסק והעברת מלוא זכויותיהם בנכס למבקש היא הפרת חוזי השכירות מצד המבקש ומקימה למשיבה עילת פינוי. אף נקבע, כי המבקש הפר את חוזי השכירות בכך שהשכיר חלקים מהנכס בשכירויות-משנה ללא קבלת הסכמת המשיבה. ולבסוף, נקבע כי אין מקרה זה נופל לאותם מקרים שבהם ראוי להעניק סעד מן הצדק.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יצחק יעקבי-שווילי והשופטים מנחם נאמן ויצחק כהן) ביטל את החיוב בדמי השכירות וקבע, כי אין לראות את המבקש כמי שהפר חובתו לשלם את דמי השכירות. שכן, על-פי הסכם הפשרה, המבקש רשאי היה להמציא חוות-דעת שמאי מטעמו, אולם לא היה חייב לעשות כן. עם זאת, הוסיפה וקבעה דעת הרוב (סגן-הנשיא יעקבי-שווילי והשופט נאמן), כי משלא נקבע בהסכם הפשרה מועד להעברת המחלוקת להכרעת השמאי הממשלתי, הרי זכותה של המשיבה לעשות זאת גם כיום ולכן יש לבטל את החיוב בדמי השכירות, אך להוסיף לשאלה שיש להותיר להכרעת השמאי הממשלתי את סוגיית גובה דמי השכירות שעל המבקש לשלם החל מיום 1.5.91. מנגד, קבע השופט יצחק כהן, בדעת מיעוט, כי בפני המשיבה הייתה פתוחה הדרך לפנות לשמאי הממשלתי הראשי, על-פי הוראות הסכם הפשרה, על-מנת שיקבע את דמי השכירות שעל המבקש לשלם, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי מאחר ואין להטיל אשמה על המבקש, שלא פנה לשמאי הממשלתי הראשי ומאחר והמבקש טוען, שהשקיע השקעות גדולות בנכס, יש להעניק למבקש סעד מן הצדק, ולשם קביעת תנאיו הוחלט להחזיר את התיק לבית-משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. עוד הוסיף וטען, כי יש לאמץ את דעת המיעוט של בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש אוסיף, כי עיקר טענות המבקש מופנות כנגד ממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. כידוע, משקבעה הערכאה הדיונית ממצאים שבעובדה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים אלה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.