רע"א 2317/18מרק זוטא נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' אברהמי ) בעש"א 3524-02-17 מיום 19.2.2018, בו נתקבל בחלקו ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת המשמעת לפי סעיף 146 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים ), ונאסר עליו לעסוק כעורך פטנטים למשך תקופה של שנתיים.

1.

אלו, בתמצית, העובדות הצריכות לעניין והשתלשלות ההליכים שקדמה להגשת הבקשה דנן.

המבקש, המייצג את עצמו לאורך ההליכים כולם, הוא עורך פטנטים במקצועו. בשנת 2008 פנו אליו ה"ה אזיקרי (להלן: המתלוננים ) ושכרו את שירותיו לצורך רישום מדגמים וסימן מסחר. ואולם, לטענתם, בשל מחדליו של המבקש נזנחו בקשותיהם לרישום המדגמים וסימן המסחר באופן שהסב להם נזק. בעקבות כך הגישו המתלוננים תביעה נגד המבקש בבית המשפט לתביעות קטנות, ובהמשך הגישו תלונה נגד המבקש לוועדת המשמעת לפי סעיף 146 לחוק הפטנטים בגין התנהלותו. יצויין כי בתלונתם טענו המתלוננים כי אף שיש לזכותם פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות שניתן נגד המבקש, אין הם מצליחים לממשו משום שהמבקש מתחמק מהם.

2.

ועדת המשמעת נתנה את החלטתה ביום 16.10.2012 (להלן: ההחלטה הראשונה ). בהחלטה נקבע שהמבקש לא נקט כל פעולה ולא דיווח למתלוננים על הודעות שנשלחו מטעם לשכת המדגמים בנוגע לבקשותיהם, בהן הוזהרו להשלים את בקשותיהם בתוך 14 יום, שאם לא כן יראו אותן כבקשות שנזנחו. נקבע כי בשל מחדלו של המבקש נסגרו תיקי הבקשות לרישום המדגמים, פעולה שהיא סופית ומוחלטת ואינה בת תיקון. התנהלות דומה מצד המבקש אירעה בנוגע לבקשת המתלוננים לרישום סימן המסחר, שהובילה אף היא למחיקת בקשתם (אך יצויין כי בשונה מסגירת תיק מדגם, ניתן לחדש בקשה לרישום סימן מסחר, וכך פעלו המתלוננים לאחר שנודע להם בדיעבד על מחיקת בקשתם).

ועדת המשמעת קיימה שני דיונים, במהלכם התרשמה כי המבקש "אינו מקפיד לומר תמיד את האמת" וכי "ניהול משרדו לוקה מאד בחסר" (פס' 15 להחלטה הראשונה). הוועדה קבעה כי המבקש לא נהג כראוי בכך שלא דיווח למתלוננים על מגבלת הזמן הקבועה בתקנות המדגמים; בכך שלא דיווח למתלוננים על הודעות לשכת המדגמים ולשכת סימני המסחר; ובכך שלא פעל "להציל" את הבקשות לרישום מדגם ולא דאג שהבקשות לא ייזנחו; ובכך שלא תיעד כראוי ולא שמר תיעוד לגבי הבקשה לרישום סימן מסחר. התנהלותו של המבקש, כך נקבע, עולה כדי "חוסר אחריות במילוי תפקידיו כעורך פטנטים", כלשון סעיף 148(א)(3) לחוק הפטנטים. בגין התנהלותו, השיתה ועדת המשמעת על המבקש עונש האוסר עליו לעסוק כעורך פטנטים לתקופה של שלוש שנים.

3.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעקבותיו הוחזר הדיון לוועדת המשמעת כדי להבטיח שזכותו הדיונית לא תקופח ותינתן לו הזדמנות סבירה לחקור את המתלוננים כעדים. זאת, מבלי שבית המשפט הביע כל עמדה לגופם של דברים (פסק דינה של כב' השופטת י' שיצר

בעש"א 25906-11-12 מיום 4.3.2016) (להלן: פסק הדין הראשון ).

4.

ועדת המשמעת התכנסה אפוא בשנית (תוך חילופי גברי של יו"ר הוועדה, לאחר שד"ר מאיר נועם שכיהן בעבר כרשם הפטנטים והמדגמים תפס את מקומו של עו"ד גבריאלי, שביני לביני הלך לעולמו). ביום 19.1.2017 נתנה ועדת המשמעת את החלטתה (להלן: ההחלטה השניה ). ועדת המשמעת שבה וקבעה כי המבקש הותיר רושם בלתי אמין על חברי הוועדה. זאת, בניגוד לרושם האמין שהותירו המתלוננים, הדיוטות בתחום הקנין הרוחני, שכל רצונם היה להביא לרישום שני מדגמים וסימן מסחר אחד באמצעות שירותיו של איש מקצוע. טענות שונות מצד המבקש, כגון שמר זיקרי הוא "מתחזה"; האשמות כלפי חברי ועדת המשמעת כי "הדיחו עדים"; וטענות חוזרות כי לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את העדים, נדחו.

הוועדה הוסיפה וציינה בהחלטתה כי היא רואה בחומרה את התנהלותו של המבקש בפניה, שלא הלמה התנהגותו של עורך פטנטים בפני ועדת משמעת. בין היתר, צוין שהמבקש סירב להשיב על שאלות הבהרה מצד הוועדה, בטענה 'טכנית' כי מועד חקירתו הסתיים בגלגול הראשון של הדיון בפני הוועדה; כי המבקש ניסה ככל האפשר לדחות מועדי דיון ולהקפיא את ההליך; וכי התעלם מהוראותיה של הוועדה ושב ופנה למתלוננים ו"הזהיר" אותם, כל זאת בניגוד להוראות הוועדה. בסיכומו של דבר, הוועדה שבה על קביעותיה של הוועדה בהחלטה הראשונה בדבר חוסר אחריות של המבקש במילוי תפקידו, והותירה את העונש שנקבע בהחלטה הראשונה – איסור לעסוק כעורך פטנטים למשך שלוש שנים – על כנו.

5.

על החלטתה השניה של ועדת המשמעת שב המבקש והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו העלה טענות מטענות שונות. בית המשפט (כב' השופטת ת' אברהמי ) כתב פסק דין מקיף ומנומק, בו דחה את טענות המבקש אחת לאחת לעניין אחריותו, שחלקן נטענו בעלמא (יצויין כי בפסק הדין שבה ונמתחה ביקורת על התנהלותו הדיונית הלקויה של המבקש). בין היתר, נדחו טענות המבקש כי מר אזיקרי "התחזה" להיותו לקוח שלו; כי הוועדה לא הודיעה לו על דבר קיומה של התלונה כמתחייב על פי חוק; כי בהיותו פושט רגל, הדיון בוועדה היה טעון אישור של בית משפט של פשיטת רגל; כי לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את העדים; וכן טענות שונות בנוגע להתנהלות הוועדה, לרבות הטענה כי הוועדה פעלה בניגוד עניינים (שכן חבריה הם עורכי פטנטים "מתחרים" של המבקש). בית המשפט עמד על הכשלים המשמעותיים שהתגלו בהתנהלותו של המבקש כעורך פטנטים, וכן התייחס להתנהלותו במסגרת ההליך המשמעתי, לרבות יחסו אל העדים ואל הוועדה, התנהלות המעוררת "חוסר נוחות, בלשון זהירה", כלשון בית המשפט המחוזי (פס' 75 לפסק הדין). בית המשפט תאר את האחריות המוטלת על כתפיו של עורך פטנטים, בציינו כי המבקש מסרב להכיר בכך שנפל פגם בהתנהלותו. למרות כל האמור, בית המשפט מצא להפחית את התקופה בה ייאסר על המבקש לעסוק כעורך פטנטים משלוש שנים לשנתיים, וזאת לאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות ובגילו של המבקש (לגביו נאמר כי הוא ככל הנראה יליד 1951 (פס' 74 לפסק הדין)).

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי, לה צירף גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המערער, שכאמור אינו מיוצג, מעלה בבקשתו שלל טענות מטענות שונות, בין היתר כי העובדה שניתנו בעניינו שני פסקי דין "סותרים" משקפת מחלוקת משפטית הטעונה בירור; כי נשאלת השאלה אם ערעורו בבית המשפט המחוזי צריך היה להידון כערעור פלילי או אזרחי; כי ועדת המשמעת פירשה את הראיות באופן שגוי; כי הוועדה לא היתה מוסמכת לקבוע ממצאי מהימנות; וכי הלקוחה האמיתית היחידה שלו היא גב' אזיקרי, ולא מר אזיקרי. עוד טוען המבקש נגד ועדת המשמעת, כי זו אינה מעוניינת שהמבקש יעסוק כעורך פטנטים אך בשל היותו פושט רגל. לטענת המבקש, בקשתו עונה על הקריטריונים של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בפרט משום שניתנו שני פסקי דין "סותרים" בעניינו, וכי פסק הדין הראשון "מבטל" את החלטות ועדת המשמעת, הן זו הראשונה שקדמה לו, הן זו השניה שניתנה לאחריו.

7.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

כפי שציין המבקש בבקשתו, מדובר בבקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי', וככזו עליה לעמוד באמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), לפיהן יש ליתן רשות ערעור רק במקרים המעוררים שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין (ראו, בדומה, החלטת המשנה לנשיאה רובינשטיין בבר"ש 4252/16 אלגלי נ' נציבות שירות המדינה , פס' י"ב (5.7.2016) בנוגע לבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט מחוזי בערעור על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה; כן ראו החלטתו של השופט (כתוארו אז) מלצר ברע"א 3552/10 עבד אל סלאם נ' מדינת ישראל שר הבריאות (25.1.2011), לגבי אופן ההשגה על פסק דין בערעור על החלטת ועדת משמעת לפי פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979 (להלן: עניין עבד אל סלאם ); וראו והשוו לבקשות רשות ערעור ב"גלגול רביעי" על פסקי דין משמעתיים של לשכת עורכי הדין (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פס' ז' (10.5.2009)).

8.

הבקשה דנן אינה עונה על אמות מידה אלו. אמנם, כפי שציינו בית המשפט המחוזי וּועדת המשמעת, עד עצם היום הזה התקבלו תלונות בודדות נגד עורכי פטנטים, וּועדת המשמעת התכנסה בפועל במקרים ספורים בלבד (פס' 38 לפסק הדין השני). ואולם, אף אם אניח כטענת המבקש כי הבקשה דנן היא הראשונה שהוגשה לבית משפט זה בעקבות ערעור על החלטה של ועדת משמעת לפי חוק הפטנטים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להפוך את בקשת רשות הערעור לכזו החורגת מעניינם של הצדדים.

טענת המבקש כי קיימת "סתירה" בין פסק הדין הראשון לפסק הדין השני, וכי סתירה זו מעוררת שאלה משפטית – אין בה ולא כלום. הדיון בפסק הדין הראשון נסב כל כולו על טענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את המתלוננים. קביעתו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון כי יש להשיב את הדיון לוועדת המשמעת, נבעה מהצורך להקפיד שלא תקופח זכותו של המבקש להתגונן, ובית המשפט המחוזי אף מצא להבהיר במפורש בפסק דינו כי "אין באמור כדי להביע עמדה כלשהיא לגוף העניין ולתוצאות ההחלטה החדשה" (פסק הדין הראשון, פס' 9). ממילא, אין בפסק הדין הראשון כדי להשליך במאום על התוצאה לגופה, וברי כי אין בו כדי "לבטל" את החלטתה השניה של ועדת המשמעת – שניתנה לאחריו – כטענת המבקש.

9.

טענת המבקש כי יש מקום לדון בגדרה של בקשה זו בשאלה אם הערעור בפני בית המשפט המחוזי צריך היה להתברר כערעור פלילי או אזרחי – דינה להידחות. ראשית, אילו סבר המערער כי יש לדון בערעורו בפני בית המשפט המחוזי כערעור פלילי, היה עליו להעלות את הטענה בבית המשפט המחוזי, ולא להעלותה לראשונה במסגרת בקשה זו. כך או כך, הטענה לגופה נעדרת בסיס. ערעורים על טריבונלים משמעתיים אינם נדונים כערעורים פליליים, ולא בכדי קבע השופט מלצר בעניין עבד אל סלאם כי אופן ההשגה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור הוא בדרך של בקשת רשות ערעור אזרחי (שם, פס' 1; ואציין כי הן נוסח סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים שנדון בעניין עבד אל סלאם והן סעיף 149 לחוק הפטנטים הרלוונטי לענייננו, נוקטים לשון זהה הקובעת כי הנילון "רשאי לערער.. לפני בית המשפט המחוזי").

באשר לטענותיו הפרטניות של המבקש, כגון לגבי זהות הלקוח שלו, כמו גם

טענתו כי ועדת המשמעת אינה מעוניינת בכך שיעסוק כעורך פטנטים משום היותו פושט רגל, הרי שאלו תחומות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

10.

בשולי בקשתו טען המבקש נגד חומרת העונש שהושת עליו. מבלי להקל ראש בפגיעה שעלולה להיגרם לפרנסתו של המבקש, אין בטענתו כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שנפסק לא אחת, בית משפט זה לא ימהר להתערב בעונש משמעתי, אלא במקרים של סטייה מהותית מרף הענישה המקובל, פגם מהותי בשיקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור את מטרתו (עניין עבד אל סלאם , פס' 8 והאסמכתאות שם). לא שוכנעתי כי המקרה דנן נופל בגדרם של חריגים אלו. הן ועדת המשמעת הן בית המשפט המחוזי עמדו על התנהלותו הבעייתית של המבקש, על הרושם הבלתי אמין שהותיר, על האופן הלקוי בו נוהל משרדו, ועל העדר חרטה והפנמה של חומרת מעשיו. אף לא למותר להזכיר כי בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו את ערעור המבקש והפחית את העונש שהשיתה עליו ועדת המשמעת (בשני הגלגולים בפניה), תוך שבית המשפט מוצא להעיר כי בעשותו כן נהג כבית הלל. בנסיבות העניין, אין לומר כי מדובר במקרה המצדיק התערבות של ערכאה זו בגלגול שלישי.

11.

בשולי הדברים, אין לי אלא להצטרף להערת בית המשפט קמא כי ראוי לבחון אם אין מקום להחיל גם על עורכי פטנטים את ההוראה בסעיף 48(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 הקובעת כי חברותו של חבר לשכת עורכי הדין תפקע אם הוכרז פושט רגל.

12.

סוף דבר, שהבקשה נדחית וממילא הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת. המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.