רע"א 232/12 פורמן אלכסנדר נ. דמיטרי ליסוגור

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ש' דוברת ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט ג' גדעון ).

2.

המבקשים הגישו תביעה כנגד המשיבים בגין הוצאת לשון הרע. בית משפט השלום דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות, בקובעו כי הפרסום נעשה לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2003 ואילו התביעה הוגשה ביום 31.1.2011, לאחר למעלה משבע שנים.

המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורם נדחה. בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת המבקשים, שנסמכה על סעיף 17 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) לפיה נבצר מהם "בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לדון בה...". הובהר כי בית המשפט אמנם הושבת למשך מספר שבועות בחודש ינואר 2010, אולם אין בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות שכן בית המשפט לא נסגר באופן מוחלט, אלא הושבת על ידי עובדי המזכירות. בנסיבות אלה, יכלו המבקשים, כך נקבע, לשלוח את תביעתם בדואר לפי הוראת תקנה 7 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981.

בנוסף דחה בית המשפט את טענת המבקשים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת"). המבקשים טענו לעניין זה כי זהות המעוולים נודעה להם רק בחודש דצמבר 2010, לאחר שניתן פסק דין בתביעה אחרת שניהלו המבקשים בגין אותה לשון הרע. בעל בית הדפוס (להלן: מר דדון ) שהדפיס את לשון הרע, כך על פי הנטען, שתק במשך שנים וסיפר למבקשים את דבר מעורבות המשיב 2 רק לאחר שתביעתם האחרת נדחתה. בית המשפט קבע לעניין זה כי המבקשים לא פירטו בתצהירם את העובדות מהן ניתן ללמוד כי פעלו בזהירות סבירה ושקדו על גילוי העובדות לאשורן. המבקשים, כך נקבע, לא פירטו בתצהירם איך נוצר הקשר דווקא בעת הזו עם מר דדון ומדוע קשר זה לא נוצר בעבר, במיוחד בהתחשב בעובדה שמר דדון הוא בעל בית הדפוס שפרסם את דבר לשון הרע. לא הונחה ולו תשתית ראייתית מזערית לפעולות שביצעו המבקשים. לאור האמור, נדחה הערעור.

3.

המבקשים עותרים היום כי תינתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבורים כי מדובר במקרה המעורר שאלות החורגות מעניינם הפרטי. בין השאר טוענים הם כי שר המשפטים חרג מן הסמכות שניתנה לו להתקין תקנות לשם ביצוע חוק ההתיישנות כשהתקין את תקנה 7 האמורה. לשיטתם, חוק ההתיישנות, מאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר נבצר מהתובע להגיש תובענה בשל סגירת בית המשפט; תקנה 7 ופרשנותה על ידי בית המשפט מביאות לביטול הוראה זו מקום בו יכול היה התובע לשלוח את תביעתו, וזאת בחריגה מסמכות. המבקשים טוענים כי הערכאות הקודמות לא נתבססו על חומר הראיות שהונח בפניהן וקביעותיהן אף עומדות בסתירה לחומר הראיות שהוצג. לטענתם, מאחר שפרסום דברי לשון הרע היה אנונימי, לא היתה להם אפשרות לגלות את העובדות לאשורן, שכן הגורמים שהיו מעורבים בפרסום שתקו ולא שיתפו פעולה. המשיב מצידו סומך ידיו על החלטות הערכאות הקודמות ומגולל בהרחבה את נימוקיו בתשובתו המפורטת.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של המבקשים נתבררו כבר ונדחו על ידי שתי הערכאות הקודמות. לא הובא בפני כל טעם המצדיק קיומו של דיון ב"גלגול שלישי" באותן שאלות ממש. הסוגיות שהובאו לפתחנו אינן מעוררות שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. בית המשפט דחה את טענתם של המבקשים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בהסתמך על עניינם הספציפי של המבקשים – לאמור: העובדה כי הם לא פירטו בתצהירם את העובדות מהן ניתן היה ללמוד כי פעלו בזהירות סבירה ושקדו על גילוי העובדות לאשורן. טענתם השנייה של המבקשים – נוגעת לפרשנותו של סעיף 17 לחוק ההתיישנות. בית המשפט קבע כי במקרה דנן לא "נבצר מן התובע" להגיש את התובענה, שכן יכול היה להמציאה באמצעות הדואר (לגישות השונות בש אלה המשפטית בדבר המועד האחרון להגשת תביעה שהתיישנה במהלך תקופת שביתה במערכת בתי המשפט – ראו: בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 30.5.2012)). במקרה הנדון לא התיישנה התביעה במהלך תקופת השביתה; מכל מקום, אין המדובר בסוגיה המצדיקה, על פי הקריטריונים הנקוטים בידינו, דיון ב"גלגול שלישי".

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.