רע"א 2329/99 כפיר מרים נ. משה כפיר

1.מונחת לפני החלטה של בית הדין הרבני הגדול, מיום 28.3.99, לפיה בית הדין רואה צורך להעביר שאלה מסויימת, השנויה במחלוקת בינו לבין בית המשפט המחוזי בחיפה, להכרעה של בית דין מיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922 (להלן - דבר המלך). על פי החלטת הרשמת של בית משפט זה הגישו בעלי הדין הנוגעים בדבר תזכירים המפרטים את גדרי המחלוקת ואת טענותיהם לגוף המחלוקת. בעלי הדין מסכימים, ולפחות אינם מתנגדים, להעברת המחלוקת להכרעת בית הדין המיוחד. גם היועץ המשפטי לממשלה, שנתבקש להציג את עמדתו בפני בית המשפט, מצדד בהקמת בית דין מיוחד. אולם הסכמה, אפילו מצד לצד, אינה מספיקה להקמת בית דין מיוחד. צריכה להיות עילה חוקית להקמת בית הדין. האם המקרה הנדון מעורר שאלה הראויה, לפי החוק, להידון בפני בית דין מיוחד? זוהי השאלה העומדת להכרעה בהחלטה זאת.

העובדות וההליכים

2.המחלוקת בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט המחוזי התגלתה במהלך הטיפול של שתי ערכאות אלה בסכסוך הנטוש בין גב' מרים כפיר (להלן - האשה) לבין מר משה כפיר (להלן - הבעל). האשה והבעל נישאו זו לזה בשנת 1984 והתגרשו זו מזה בשנת 1997. בשנת 1994 הגישה האשה נגד הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה. הבעל כרך בתביעת הגירושין שהוגשה נגדו עניינים שונים השנויים במחלוקת בינו לבין האשה, ובכלל זה את עניין הרכוש השייך לבני הזוג. במהלך הדיונים בבית הדין הסכימו בני הזוג להעביר את עניין הרכוש להכרעתו של בורר (הרב ח' פרדס), ולצורך זה חתמו שניהם על שטר בוררות. הבורר קיים דיונים, שמע ראיות, ונתן (ביום 16.2.97) פסק בוררות. עם זאת, הבורר הורה כי הפסק לא יימסר לידי בני הזוג אלא לאחר שיסודר ביניהם גט. לאחר שהגט סודר החליט בית הדין האזורי, בהרכב של דן יחיד, לאשר את פסק הבוררות ולתת לו תוקף של פסק הדין. האשה, שלא השלימה עם פסק הבוררות, פעלה נגדו בשני מישורים: במישור האחד, היא הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. אולם בית הדין הגדול החליט (ביום 7.8.97) לדחות את הערעור, לאחר שלא מצא בפסק הבוררות "חריגה קיצונית". במישור השני, האשה פנתה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לביטול פסק הבוררות. בקשה זאת נענתה בחיוב (ביום 7.2.98). בית המשפט המחוזי (מפי השופט ח' פיזם) מצא בפסק הבוררות פגמים שונים, בעיקר חריגה מסמכות, שלפי החוק צריכים להביא לידי ביטול הפסק. יתירה מכך, בית המשפט מצא כי גם האישור של בית הדין האזורי לפסק הבוררות חסר תוקף, הן לאור העובדה שנתן אותו דיין אחד ולא שלושה דיינים, והן משום שהסמכות לאשר פסקי בוררות מסורה לפי החוק לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין הרבני. בנסיבות אלה ראה בית המשפט את עצמו רשאי לבטל את הפסק על אף האישור, וכך גם עשה.

בעקבות ההחלטה של בית המשפט המחוזי פנה הבעל אל בית הדין האזורי בבקשה שבית הדין ידון בעצמו בעניין הרכוש. הבקשה נדחתה (ביום 26.5.98). בית הדין נימק את הדחייה בכך שהחלטת בית המשפט המחוזי הינה מוטעית, ולכן אין בכוחה לחייב את בית הדין. ומהי הטעות? שבית המשפט חיפש את המקור לסמכות של בית הדין לאשר את פסק הבוררות בדיני הבוררות הרגילים, בשעה שדינים אלה כלל אינם חלים על המקרה הנדון. במקרה הנדון, הסביר בית הדין, לא מדובר בבורר רגיל, שבעלי הדין הסמיכו אותו להכריע בסכסוך שביניהם במקום בית הדין, אלא ב"בורר שהינו 'ידא אריכתא' [ידו הארוכה] של בית הדין... הצדדים הקנו הסמכות לבית הדין, ובית הדין בהסכמת הצדדים פנו לבורר שיטפל בסעיף אחד מסעיפי ההסכם, ומעולם לא האצילו שום סמכות לבורר כי אם לבית הדין. לפיכך בית הדין הנו המקום היחיד בו יש לתקוף או לאשר את קביעתו של הבורר". על הנמקה זאת חזר בית הדין האזורי בהחלטה נוספת (מיום 10.8.98), בה הדגיש כי השימוש במונח "פסק בוררות" הינו מוטעה, וכי הלכה למעשה מדובר בפסק דין של בית הדין, שכל ההבדל בינו לבין פסקי הדין הניתנים בדרך כלל בבית הדין נעוץ במתכונת הדיון: בדרך כלל בית הדין דן בעצמו ומחליט בעצמו, ואילו הפעם גורם מטעמו של בית הדין, שבעלי הדין הסכימו להתדיין בפניו, הוא זה שקיים את הדיון והמליץ בפני בית הדין על ההחלטה שיש לקבל לאור הדיון. יחד עם זאת, ההחלטה הסופית היתה ונותרה, במקרה זה כמו תמיד, של בית הדין, ש"גם אם רצה לא יכול להסתלק מהסמכות שבידו לא מבחינה הלכתית ואף לא מבחינה משפטית".

לאחר מכן שב העניין והגיע לבית הדין הגדול בערעור נוסף. בית הדין הגדול נוכח במחלוקת שנתגלתה בין בית הדין האזורי לבין בית המשפט המחוזי, והחליט, כאמור לעיל, להביא את המחלוקת להכרעת בית הדין המיוחד. אולם בית הדין הגדול לא הסתפק בכך. הוא הוסיף והביע את דעתו לגוף המחלוקת. וכך אמר:

"לדעתנו החלטת בית הדין האיזורי בנדון נוגעת בנקודה בסיסית של סמכות בית הדין הרבני בענייני חלוקת רכוש. גלוי וידוע, כי בתי הדין הרבניים מעדיפים לחלק את הרכוש בדרך של פשרה, ולא בדרך של הכרעה שיפוטית. הפשרה היא כלי שבית הדין משתמש בו כאשר עוסקים בנושאים הרגישים של ענייני משפחה.

בדרך כלל נעשית הפשרה ע"י בית הדין בעצמו. אולם, לעיתים, כאשר כבדה המלאכה, מעביר ביה"ד את הדיון להכרעתו של אדם חיצוני, המכונה לשם הנוחיות בשם 'בורר'. אולם אין הכוונה למינוי בורר בהתאם לחוק הבוררות, ולהוצאתו של ביה"ד מן התמונה, אלא למינוי מומחה מטעמו של בית הדין על מנת שישמע את הצדדים ויקבע את עמדתו. ועמדתו זו תובא בפני בית הדין להכרעה. רק הכרעתו של בית הדין היא המחייבת, ובית הדין רשאי לסטות מהכרעתו של אותו מומחה".

בית הדין הגדול אף צירף להחלטה מאמר שנכתב על ידי אחד מחברי ההרכב של בית הדין (הרב ש' דיכובסקי). במאמר זה (המבוסס על פסק דין שניתן בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו) נאמר כי חתימה על "שטר בוררות" בבית הדין נחשבת בדרך כלל להסכמה מצד בעלי הדין לפסיקת הדין על דרך הפשרה, ואין בכוחה להחיל על ה"בוררות" את דיני הבוררות לפי חוק הבוררות.

משמע, דעתו של בית הדין הגדול בשאלה נשוא המחלוקת היא כדעתו של בית הדין האזורי, אם כי ההנמקה של בית הדין הגדול מוסיפה על ההנמקה של בית הדין האזורי: לדעת בית הדין הגדול, העברת העניין להכרעתו של "בורר" נעשית במסגרת סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק את הדין בדרך של פשרה, וה"בורר" אינו אלא מומחה המסייע לבית הדין לגבש את מתכונת הפשרה.

3.המחלוקת בין בתי הדין הרבניים לבין בית המשפט המחוזי עדיין שרירה וקיימת. בעלי הדין יכולים היו להמשיך בהתדיינות, ולנסות ולקבל הכרעה של בית המשפט העליון שתיישב את המחלוקת, אם במסגרת עתירה נגד ההחלטות של בתי הדין הרבניים ואם במסגרת בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אולם בעלי הדין לא ניצלו אף לא אחת מאפשרויות אלה, ובכך קיבעו את הסתירה בין ההחלטות של בתי הדין ושל בית המשפט. כתוצאה מסתירה זאת, כל ההחלטות של כל הערכאות איבדו משמעות מעשית: מצד אחד, פסק הבוררות אינו ניתן לביצוע, לאחר שבוטל על ידי בית המשפט המחוזי; מצד שני, גם החלטת בית המשפט על ביטול פסק הבוררות אין בכוחה להוביל לבירור מחודש של סוגיית הרכוש, לאחר שבית הדין הרבני רואה את הפסק כתקף ומסרב בשל כך לדון מחדש בעניין שנידון בבוררות. נסיון שעשתה האשה להביא לבירור עניין הרכוש בבית המשפט האזרחי נכשל אף הוא: בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, אליו פנתה האשה בתביעה נגד הבעל בעניין זה, החליט (ביום 5.11.98) כי הסמכות הייחודית לדון בעניין מסורה לבית הדין הרבני. על רקע כל זה, ברור ומובן רצונו של בית הדין הגדול להביא להקמת בית דין מיוחד שיפתור את הסבך ויקבע, בהחלטה שתחייב את כל הערכאות, מהו מעמדו של פסק הבוררות ושל האישור שבית הדין הרבני נתן לפסק זה. יחד עם זאת, קיומו של צורך מעשי בהקמתו של בית דין מיוחד אינו טעם מספיק כדי שבית דין כזה יוקם. תנאי מוקדם להקמת בית הדין הוא, שמתקיימים התנאים שנקבעו בדבר החקיקה המסדיר את ההקמה של בית הדין, כלומר, בסימן 55 לדבר המלך. האם תנאים אלה מתקיימים במקרה הנדון?

התנאים להקמת בית דין מיוחד

4.סימן 55 סיפא לדבר המלך, בנוסחו המקורי והמחייב, קובע כי בית דין מיוחד יוקם.

“Whenever a question arises as to whether or not a case is one of personal status within the exclusive jurisdiction of a Religious Court”.

הוראה זאת דורשת, כתנאי להקמת בית הדין, שבמקרה העומד לדיון יתקיימו שלושה תנאים מצטברים: ראשית , צריכה להתעורר שאלה ( “a question arises” ); שנית , השאלה צריכה להיות נוגעת לעניין של מעמד אישי (“a case... of personal status”) ; שלישית , השאלה צריכה להיות האם אותו עניין (של מעמד אישי) מסור לסמכות הייחודית של בית דין דתי ( “within the exclusive jurisdiction of a Religious Court” ). תהליך הבדיקה בדבר התקיימות התנאים הינו, איפוא, דו-שלבי: תחילה יש להגדיר את השאלה העומדת להכרעה בפני בית הדין המיוחד, ולאחר מכן יש לבחון האם השאלה, כפי שהוגדרה, כלולה בסמכות של בית דין זה.

5.נפתח בשלב הראשון. מהי השאלה, במקרה הנדון, אותה מבוקש להעביר להכרעת בית הדין המיוחד? השאלה טמונה בהחלטה של הערכאה שיזמה את הקמת בית הדין המיוחד, כלומר, בהחלטה של בית הדין הגדול. בהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי לא ראה לנכון ליזום הקמה של בית דין מיוחד, ההחלטה של בית הדין הגדול (מיום 28.3.99) היא זו שהניעה לבדה את הליך ההקמה של בית הדין המיוחד (ראו המ' 637/76 כלאף נ' כלאף , פ"ד לא(1) 161, 163). לפיכך, החלטה זאת היא ורק היא הקובעת לצורך הגדרת השאלה בה בית הדין המיוחד מתבקש לדון. כאמור, בית הדין הגדול הציג בהחלטתו את העניין השנוי במחלוקת בין בית הדין האזורי לבין בית המשפט המחוזי, ואת העמדה של בית הדין הגדול לגוף המחלוקת. העניין, כפי שהוצג על ידי בית הדין הגדול, הוא הסמכות הייחודית של בית דין רבני לאשר פסיקה של בורר, הקובעת זכויות של בני זוג ברכוש, מקום בו בית הדין הוא זה שמינה את הבורר במהלך דיון בנוגע לרכוש הנתון לסמכות הייחודית של בית הדין. בית הדין הגדול צידד, בהחלטה הנזכרת, בסמכות הייחודית של בית הדין הרבני בעניין כזה, ונימק עמדה זאת בתפיסת המעמד של הבורר כמומחה המסייע בידי בית הדין לפסוק את הדין בדרך של פשרה. אולם בית הדין הגדול לא הסתפק בהצגת עמדתו שלו, והוסיף וביקש שעמדה זאת תאושר על ידי בית הדין המיוחד. הווי אומר, בית הדין הגדול מבקש להעמיד את התפיסה שלו, בדבר מעמדו של בורר המתמנה על ידי בית דין רבני, למבחן בפני בית הדין המיוחד. ודוק: בית הדין הגדול אינו מבקש שבית הדין המיוחד ידון בהנמקה ששימשה יסוד לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הנעוצה בדיני הבוררות הכלליים; שהרי הנמקה זאת, כשלעצמה, אינה מעוררת כל שאלה בעיניו של בית הדין, ומכל מקום היא אינה נוגעת לעניין השנוי במחלוקת בהתחשב בכך שבית הדין, כפי שהעיד על עצמו, לא התכוון למנות בורר במשמעות המקובלת של מושג זה. יתירה מכך. גם אם בית הדין הגדול היה מטיל ספק, מנקודת המבט של הדין הכללי, בנכונות ההנמקה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, לא היה די בכך כדי לעורר שאלה הראויה להידון בבית דין מיוחד. ה"שאלה" בה מדבר סימן 55 לדבר המלך אינה נוצרת רק בעצם הצגתה על ידי ערכאה שיפוטית, תהא מכובדת ככל שתהא, אלא צריך שיהיה יסוד ענייני להצגת השאלה. כדברי הנשיא זמורה, "השאלה צריכה להתעורר מתוך ספק אמיתי בדבר הסמכות" (ע"א 72/48 גולדשטיין נ' גולדשטיין , פ"ד ב 104, 106. וראו עוד: ע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום , פ"ד ב 235, 240, 255, 264; ע"א 171/58 בקר נ' בקר , פ"ד יג 576, 578; בד"מ 1/88 בנקובסקי נ' בנקובסקי , פ"ד מב(2) 404). והנה, הלכה למעשה אין כל ספק בכך שבית הדין הרבני אינו ערכאה מוסמכת לאשר או לבטל פסקי בוררות לפי הדין הכללי. הוא אינו מוסמך לכך לפי חוק הבוררות, התשכ"ח1968-, הקובע (בסעיף 1) כי בית המשפט המוסמך לצורך החוק הוא בית המשפט המחוזי; הוא אינו מוסמך לכך לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה1995-, וצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו1996-, המקנים סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לאשר ולבטל פסקי בוררות בענייני משפחה; והוא גם אינו מוסמך לכך לפי סעיף 97ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, המסמיך את אחד מבתי המשפט הכלליים, שהעביר עניין לבוררות, לאשר או לבטל את פסק הבוררות. חיקוקים אלה מאששים באופן ברור את המסקנה של בית המשפט המחוזי, לפיה בית הדין האזורי לא היה מוסמך על פי דיני הבוררות לתת אישור לפסק הבורר. ממילא, אין אפשרות להציג כנגד מסקנה זאת שאלה "המעוררת ספק אמיתי או רציני בעניין הסמכות" (מ"מ הנשיא אגרנט בע"א 262/62 קינס נ' אנגלשטיין , פ"ד יז 2637, 2643), שרק היא עשויה להביא להקמתו של בית דין מיוחד. גם מטעם זה חובה להגביל את השאלה, שבית הדין הגדול חפץ להביא בפני בית הדין המיוחד, להנמקה עליה בית הדין הגדול ביסס את הסמכות של בית הדין הרבני, כלומר, תפיסת המעמד של הבורר כמומחה מטעם בית הדין.

6.לאחר שהוגדרה השאלה, ניתן לעבור אל השלב הבא: האם שאלה זאת נוגעת לסמכות הייחודית של בית הדין הרבני בעניין של מעמד אישי, כמצוות התנאי השני והתנאי השלישי בסימן 55 לדבר המלך? שאלה לגבי הסמכות הייחודית של בית דין דתי עשויה לגעת בעניין של מעמד אישי בצורות מגוונות ובעוצמות שונות. לעתים השאלה מתמקדת באופן ישיר בעניין של מעמד אישי. כך, לדוגמה, השאלה האם תביעת אשה למזונות כלולה, מצד העניין, בסמכות הייחודית של בית הדין הרבני (ראו בד"מ 1/49 רוזנבאום נ' רוזנבאום , פ"ד ז 1037), או השאלה האם תביעה להחזקת ילדים כרוכה מעצמה בתביעת גירושין המסורה לסמכות הייחודית של בית הדין הרבני (ראו בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי , פ"ד טו 1457). שאלות כאלה אינן מעוררות קושי, שכן הזיקה שלהן לתחום המעמד האישי גלויה וברורה. לכן, פשוט הדבר ששאלות כאלה עונות על התנאי השני ועל התנאי השלישי בסימן 55 לדבר המלך. לעומת זאת, יש מצבים בהם השאלה המתעוררת מתייחסת באופן ישיר לעניין שאינו שייך לתחום המעמד האישי, אך התשובה לשאלה משליכה באופן עקיף על הסמכות של בית דין דתי באחד מענייני המעמד האישי. לדוגמה, האזרחות או התושבות אינן חלק מהמעמד האישי, אך השאלה האם אדם הוא אזרח או תושב המדינה עשוייה לקבוע את הערכאה המוסמכת לדון בענייני המעמד האישי של אותו אדם (ראו סימנים 52, 54 ו64- לדבר המלך; סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג1953-; סעיף 4 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג1962-). בדומה לכך, השאלה האם אדם הסכים להתדיין בפני ערכאה מסויימת אינה שאלה מתחום המעמד האישי, אך קיומה של הסכמה כזאת עשוי להקנות לבית דין דתי סמכות ייחודית בענייני המעמד האישי של אותו אדם (ראו סימן 65 לדבר המלך; סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים; סעיף 5 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים; סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה1965-; סעיף 27 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א1981-). האם זיקה עקיפה שכזאת, בין השאלה לבין הסמכות הייחודית של בית הדין הדתי בעניין מענייני המעמד האישי, מספיקה כדי שהשאלה תהיה ראויה להידון בבית הדין המיוחד? שאלה זאת נדונה כבר בפסיקה של בית משפט זה, ונענתה בשלילה. השופט זילברג, שנתן את התשובה, הציג אותה כך:

"בהוראת סימן 55 הכוונה היתה לשאלות משפטיות, אשר 'מקום מושבן' הוא בתוך ההוראות המסדירות את ענייני המצב האישי גופן... ולא לשאלה משפטית-כללית, חיצונית, הנדונה במיוחד בחלק אחר של החוק, והעלולה להשפיע אך בעקיפין, או באחת 'השלוחות' שלה, גם על סמכותו של בית הדין הדתי... סמכותו של בית הדין המיוחד מיוחדת לשאלות ענייני המצב האישי, אשר 'הפרובלמטיות' שבהן - אם מבחינה 'עניינית' ואם מבחינה 'אישית' - נובעת מתוך הגדרה בלתי-ברורה של הוראות החוק, המסדירות במיוחד את הסמכות לדון בענייני המצב האישי"

(בג"ץ 98/53 ציגלמן נ' יו"ר וחברי ביה"ד הרבני בתל-אביב , פ"ד ז 606, 609, 612).

לפיכך נדחתה באותה פרשה בקשה של זוכה על פי צוואה, שבית הדין המיוחד הוא זה שיכריע בשאלה אם עושה הצוואה היה אזרח ישראלי בשעת מותו, על אף ששאלה זאת חרצה את הדין לגבי הסמכות הייחודית של בית הדין הרבני לאשר את הצוואה (שהיא פעולה בתחום המעמד האישי). ראו עוד מ' שאוה, "על 'כרוך' ועל 'כנות' - הייפסק 'מירוץ הסמכויות' בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" עיוני משפט ב (1972) 719, 740.

7.מן הכלל אל הפרט: השאלה שהועברה על ידי בית הדין הגדול להכרעת בית הדין המיוחד מתייחסת, באופן ישיר, למעמדו של בורר שמונה על ידי בית הדין הרבני. מעמד זה אינו מעמד אישי. יתירה מכך, מעמד זה אינו מעורר כשלעצמו שאלה של סמכות, ובוודאי לא שאלה של סמכות ייחודית, שהרי אין חולק כי בית הדין הרבני מוסמך להפנות בעלי דין המתדיינים לפניו להליך של בוררות. השאלה היחידה המתעוררת לגבי מעמד הבורר עוסקת בסיווג ההחלטה של בית הדין על מינוי הבורר. נכון הדבר, שמעמד הבורר עשוי להשליך על הסמכות הייחודית של בית הדין לאשר את פסק הבוררות, אולם זוהי תוצאה אינצידנטלית בלבד של הדיון בשאלת מעמד הבורר, ואין בה כדי להפוך את סמכות האישור של בית הדין לשאלה העומדת בפני עצמה. סמכות האישור של בית הדין לא תוכרע על יסוד שיקולים הנעוצים בדין הקובע את הסמכות, אלא על יסוד שיקולים הנעוצים בדין המסדיר את מינוי הבורר. יתירה מכך, הנפקות של ההכרעה בשאלת מעמדו של הבורר אינה מוגבלת רק לסמכות של בית הדין לאשר את פסק הבוררות, אלא היא מתפרסת גם על עניינים אחרים, שאינם נוגעים לסמכות (כגון, היקף ההתערבות של בית הדין בפסק הבוררות). מכאן, בלשונו של השופט זילברג, שהתשובה לשאלה בדבר הסמכות היא, לכל היותר, רק "אחת השלוחות" של התשובה לשאלה המרכזית בדבר מעמד הבורר.

יוצא, איפוא, שגם אם אניח - לצורך הדיון ובלי לפסוק בדבר - כי לאור הכריכה של עניין הרכוש בתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין ניתן לסווג את פסק הבוררות במקרה שלפנינו כפסק ב"עניין של מעמד אישי" לצורך סימן 55 לדבר המלך (ראו והשוו בד"מ 1/50 סידיס נ' יו"ר ההוצאה לפועל , פ"ד ח 1020, 1032-1031; ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן , פ"ד מג(3) 205, 208; בג"ץ 304/86 ברק נ' בית הדין השרעי יפו , פ"ד מא(2) 745, 751), אפילו אז אין לראות את השאלה, שהצגתה מתבקשת בפני בית הדין המיוחד, כשאלה הנוגעת לסמכות הייחודית של בית הדין הרבני בעניין של מעמד אישי. ראשית, השאלה מתמקדת בעניין שאינו בתחום המעמד האישי (מעמד הבורר), והתשובה לשאלה עשויה להשפיע רק בדרך אגבית על הסמכות של בית הדין הרבני לאשר את פסק הבוררות. שנית, השאלה המתעוררת לגבי מעמד הבורר אינה שאלה בדבר הסמכות של בית הדין הרבני, אלא בדבר המשמעות של החלטה שניתנה על ידי בית הדין, במסגרת הסמכות, להעביר סכסוך לבוררות. לא לשאלות כאלה נועדה ההקמה של בית דין מיוחד. "תפקידו של בית דין זה הוא תפקיד של 'קביעת סמכות'; זאת ותו לא" (השופט אגרנט בע"א 291/59 בקר נ' בקר , פ"ד יד 57, 62). "בגדר סימן 55 לדבר המלך במועצה, 1922, אין בית הדין המיוחד יכול להידרש אלא לשאלות נורמטיביות של סמכות" (המשנה לנשיא ש' לוין בבד"מ 5322/94 לוי נ' לוי , לא פורסם).

8.המסקנה היא, שהשאלה שבית הדין הגדול מבקש להביא לדיון בפני בית הדין המיוחד אינה עונה על התנאי השני ועל התנאי השלישי בסימן 55 לדבר המלך. לפיכך אין מקום להקים בית דין מיוחד במקרה זה.