רע"א 235/16 ישראל דנציגר נ. וילאם זאב חרל"פ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 7.12.2015 של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 32038-04-15 (כב' הנשיא ד' חשין

והשופטים ר' יעקובי

ו- ע' כהן ), בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 5.2.2015 בת"א 3121/09 (כב' השופטת י' ייטב ).

רקע והליכים קודמים

1.המבקשים והמשיבים היו תושבי היישוב מעלה עמוס (להלן: היישוב ), השוכן במועצה אזורית גוש עציון, בתקופה הרלבנטית לאירוע שבמוקד בקשה זו. עקב מחלוקות שונות שנתגלעו בין תושבי היישוב, בין היתר בעניין מינוי רב ליישוב והאופן בו יתנהל היישוב בענייני דת ומדינה, נחלקו התושבים לשתי קבוצות יריבות. חילוקי הדעות בין הקבוצות הגיעו לשיאם ביום 26.2.2002, שאז התלקחה קטטה שבמהלכה התרחשו עימותים פיזיים בין הצדדים (להלן: האירוע ).

2.בשנת 2009, בסמוך למועד ההתיישנות, הגישו המבקשים תביעת פיצויים נגד המשיבים בסך 120,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו להם במהלך האירוע, ובמסגרתה יוחסו למשיבים, בין היתר, מעשים של פגיעות פיזיות, החרמות ונידויים, המהווים עוולות של תקיפה, הפרת חובה חקוקה ורשלנות. המשיבים הגישו תביעה שכנגד בגין נזקי גוף שנגרמו להם במהלך אותו אירוע, וטענו כי הם אלו שהותקפו על-ידי המבקשים. בית משפט השלום העדיף בפסק דינו את גרסתם של המשיבים, במסגרתה הצטיירה תמונה לפיה המשיבים הותקפו בידי המבקשים, כאשר כל מעשיהם של המשיבים בוצעו כפעולות התגוננות מפני תוקפיהם. בהתאם לאמור, דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשים, בקבעו כי אלו האחרונים לא הצליחו להוכיח קיומן של עוולות שבוצעו נגדם על-ידי המשיבים, או כי המשיבים אחראים לנזקים הנטענים. כמו כן, בית משפט השלום קיבל את התביעה שכנגד שהגישו המשיבים, וקבע כי מתקיימים התנאים המקימים את עוולת התקיפה. בהתאם לקביעות אלה פסק בית משפט השלום למשיבים פיצוי בסך כולל של 104,500 ש"ח בגין הכאב והסבל שנגרמו להם, כפי שאלה נלמדו מעדויותיהם במסגרת ההליך בבית המשפט.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור, שהתייחס לקבלת התביעה שכנגד בלבד. נטען, כי היה על בית משפט השלום לדחות את התביעה על הסף, נוכח העובדה שלא צורפה תעודת רופא או חוות דעת מומחה שהעידה על נזקי הגוף הנטענים, בהתאם לסעיף 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). עוד נטען, כי מאחר שלא צורפה חוות דעת רפואית לכתב התביעה שכנגד, ביצעו המשיבים שינוי חזית אסור כאשר שינו את תביעתם מתביעה בגין נזקי גוף ל"תביעה כספית רגילה" בגין עוולת התקיפה ונזקי רכוש, כשבנוסף לכך בסיכומי המשיבים צוינו לראשונה סכומי פיצוי כלשהם. בנוסף, המבקשים ציינו כי הם מטילים ספק בכך שהמשיבים היו מודעים לכך שהוגשה תביעה שכנגד בשמם, אך טענה זו הועלתה באופן שולי וללא נימוקים.

4.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. הובהר כי בין ראשי הנזק שתבעו המשיבים נכלל גם ראש נזק בגין כאב וסבל. נקבע, כי לשם ביסוס ראש נזק מעין זה, המקפל בתוכו גם נזקים שאין להם ביטוי פיזי כדוגמת סבל נפשי ופחד, לא נדרשת הגשת חוות דעת רפואית, שכן אין מדובר בהוכחת עניין שברפואה, וכי נזקים אלו הוכחו במסגרת תצהירי עדות ראשית של המשיבים וחקירתם הנגדית. מכל מקום נקבע, כי אין באי-פירוט סכומי הפיצויים הנדרשים במסגרת התביעה שכנגד, כדי לחסום את פסיקת הפיצויים להם זכאים המשיבים. יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענת המבקשים באשר לחוסר ידיעתם לכאורה של חלק מהמשיבים על אודות הגשת תביעה בשמם.

הבקשה דנא

5.בבקשה שלפניי, שבים המבקשים וטוענים כי התביעה שכנגד הוגשה שלא כדין, מאחר שלא צורף לתביעה כתב הרשאה מאת המשיבים לבא-כוחם להגיש בשמם את התביעה שכנגד, בהתאם לתקנה 28(ב) לתקנות, ונוכח העובדה שחלק מהמשיבים כלל לא היו מודעים להגשתה (טענה הנסמכת על התבטאויות המשיבים במהלך שלב החקירות בבית משפט השלום). עוד נטען כי שגו הערכאות הקודמות בקביעתן כי נגרמו למשיבים נזקי גוף, בעוד שלא הוגשה כל חוות דעת רפואית המעידה על נזקים כאלה, וזאת בניגוד להוראות תקנה 127 לתקנות. כמו כן, לגישתם של המבקשים, אף אם לא נדרשה חוות דעת רפואית, ככל שהמשיבים טענו לכאב וסבל בלבד, היה על המשיבים, למצער, להציג ראיות המבססות קיומו של כאב וסבל בגינו תבעו פיצוי. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי בהעדר חוות דעת לעניין נזקי המשיבים, היה על המשיבים לפרט בכתב התביעה את נזקיהם ולציין מה הם הסכומים המבוקשים בגינם. משהמשיבים לא עשו כן, אלא ציינו לראשונה סכומים אלה רק בשלב הסיכומים במסגרת ההליך שהתקיים בערכאה הדיונית, נטען כי יש לראות בכך שינוי חזית אסור.

דיון והכרעה

6.לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, מבלי שתתבקש תשובה. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין קיצוני (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עסקינן בשאלות דיוניות באשר לדרך הטיעון ולאופן הוכחת נזקים מסוג כאב וסבל, שהדין בנוגע להן ידוע.

כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, ככל שטענות המשיבים נוגעות לנזקים בגין כאב וסבל שאין להם ביטוי פיזי, ההוראות המצויות בתקנה 127 אינן חלות על סוג נזק זה, שכן אין מדובר בהוכחת עניין שברפואה, ולכן לא הייתה מוטלת על המשיבים חובה לצרף לתביעה שכנגד חוות דעת מומחה או תעודה רפואית. בהקשר זה יובהר, כי בית משפט השלום מצא כי הוכחו הנזקים בגין כאב וסבל להם טענו המשיבים במסגרת תצהירי העדות הראשית שלהם וחקירתם הנגדית בבית משפט השלום. אין מקום להתערבותו של בית משפט זה – ועוד ב"גלגול שלישי" – בממצאים שנקבעו על-פי התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית.

7.באשר לטענת המבקשים לשינוי חזית אסור בהליך בבית משפט השלום, יובהר כי התביעה שכנגד לא יצאה, בשלב כלשהו, מגדר תביעה בגין נזקי גוף (כנאמר בכותרתה), תביעה הכוללת גם ראש נזק בגין כאב וסבל. מעבר לכך – נזק הנגרם בגין כאב וסבל הוא בגדר "נזק כללי", במובן מונח זה בתקנה 16(ג) לתקנות, ועל כן, כפי שנקבע בתקנה זו, אין חובה לפרש בכתב התביעה את סכום הפיצוי הנתבע בגינו. "נזק כללי" אינו רק נזק שטרם אירע עד למועד הגשת התביעה (כגון הפסדי שכר עתידיים או הפסדי תלות בעתיד), אלא כל "נזק אשר מטבעו אינו ניתן לקביעה מדויקת ולפירוט" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 377 (מהדורה שביעית, 1995)). אף נזק בגין כאב וסבל הוא בגדר נזק כללי, כפי שנזכר בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 798. לפיכך אי פירוט סכום הפיצוי בגין כאב וסבל בכתב התביעה שכנגד לא מנע מהמשיבים לזכות בפיצוי בראש נזק זה.

8.בעניין טענת המבקשים כלפי העדר מודעות המשיבים להגשת התביעה שכנגד בשמם, לא מצאתי כי יש באמירות המשיבים במסגרת חקירתם הנגדית בלבד כדי לבסס היטב את הטענה הזו. ראשית, אין בהתבטאויות של חלק מהמשיבים שלא נגרמו להם נזקים רפואיים או חבלות פיזיות כדי להעיד על העדר ידיעה באשר להגשת תביעה בשמם. אדרבה, אמירות אלה מתיישבות עם המסקנות אליהן הגיע בית משפט השלום באשר לנזק מהסוג שנגרם למשיבים, שאינו נזק פיזי. בנוסף, מעיון בפרוטוקולים של חקירתם הנגדית של המשיבים, עולה כי חלק מהאמירות אליהן הפנו המבקשים בבקשה דנא הן עמומות או הוצאו מהקשרן, ואינן תומכות באופן ברור, אם בכלל, בטענת המבקשים שקיים ספק ממשי באשר להרשאת בא-כוח המשיבים להגיש את התביעה שכנגד. לא-זו-אף-זו, אין מקום לבחון טענה זו ב"גלגול שלישי" כאשר היא לא נטענה בפה מלא ובהדגשה בערכאת הערעור, אלא הוזכרה באופן שולי בכתב הערעור וללא הפניות מדויקות לשם ביסוסה.

נמצא, כי הבקשה דנא אינה עומדת באמות המידה שנקבעו לבחינת טענות המבקשים ב"גלגול שלישי". אף לא מצאתי כי נגרם למשיבים עיוות דין בהליכים הקודמים המצדיק התערבות של בית משפט זה.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.