רע"א 2589-23 רע"א 2589-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי) ברע"א 45545-10-22 מיום 5.2.2023, בגדרו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ש' מזרחי) בת"א 20272-12-21. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כי אם המבקש לא יגיש חוות דעת רפואית מטעמו, תביעתו תסולק על הסף.

1.ואלו העובדות הצריכות לעניין.

יום אחד החל המבקש, אז כבן שנתיים, לסבול מכאבים ברגלו הימנית ובהמשך גם מחום גבוה. אמו לקחה אותו לקופת החולים, שם נבדק על ידי רופא והופנה להמשך טיפול בחדר המיון של המשיבה. לאחר שהמבקש נבדק על ידי רופא בחדר המיון הוא אובחן עם סינוביטיס חולפת (ממצא דלקתי), ונשלח למנוחה בביתו עם המלצה לטיפול בנורופן, וזאת מבלי שנעשה לו צילום רנטגן. כיומיים לאחר מכן, ומשלא חלה הטבה במצבו הרפואי, נלקח המבקש לקופת החולים פעם נוספת, ורק אז, לאחר שנבדק על ידי אורתופד ובוצע לו צילום רנטגן, התברר כי הוא סובל משבר ברגלו.

2.בחלוף כשנתיים הגיש המבקש באמצעות הוריו תביעה לבית משפט השלום, בגדרה נטען כי בשל הטיפול הרשלני שניתן לו אצל המשיבה השבר אובחן באיחור ונגרמו לו נזקים שונים, לרבות צליעה והגבלת תנועה ברגלו, פגיעה התפתחותית שפתית ומוטורית, כאב וסבל, הוצאות רפואיות והפסדי השתכרות. המבקש לא צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית, אך צירף מסמך הנושא את הכותרת "אישור רפואי" החתום על ידי האורתופד פרופ' יעקב נרובאי (להלן: האישור הרפואי), אשר לפי הנטען נערך על ידו שעה שבדק את המבקש כשנה לאחר האירוע. באישור הרפואי נכתב, בין היתר, כי "אין ספק שבית החולים התרשל כשלא אובחן השבר בטיביאה ברגל ימין אצל הילד והוא סבל מכאבים במשך שבוע דבר שהיה אפשר למנוע אילו היו מצלמים את הילד ומאבחנים את השבר".

המשיבה הגישה כתב הגנה מטעמה, ובד בבד הגישה גם בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת אי-צירוף חוות דעת רפואית. המבקש התנגד לבקשה, וטען כי התביעה "בשלב זה" הינה בגין ראשי נזק שאינם דורשים חוות דעת רפואית, לרבות כאב וסבל. בית משפט השלום דחה את בקשת הסילוק בקובעו כך:

"אמנם חוות דעת רפואית חיונית לצורך ביסוס והוכחת הטענות הרפואיות, לרבות לקביעת הקשר הסיבתי והנכות תוצאת האירוע. עם זאת יתכן כי במישור החבות ניתן יהא להתרשם ולקבוע ממצאים עובדתיים באמצעות מסמכים רפואיים הסמוכים למועד האירועים כמו גם באמצעות התרשמות מעדים ומרופאי הנתבעים. למקרא עמדת התובעים [המבקש והוריו – י"ע] נלמד כי הם מוותרים על הגשת חוות דעת משום שראשי הנזק הנתבעים על ידם אינם מחייבים זאת".

3.המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור, בגדרה נטען כי לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית מבלי לצרף חוות דעת מומחה ברפואה, ומבלי שבית המשפט פטר את התובע מכך, לבקשתו ובהתקיים טעמים המצדיקים זאת. בית המשפט המחוזי מצא ליתן רשות ערעור, וקיבל את הערעור לגופו. בית המשפט ציין, בין היתר, כי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או התקנות החדשות) נקבע הסדר ייחודי לתביעות רשלנות רפואית, ולפיו חייב תובע לצרף לכתב התביעה גם חוות דעת רפואית; כי אין די בכך שהנזק הנתבע אינו בגין נכות, שכן בתביעות רשלנות רפואית נדרשת חוות דעת רפואית גם כדי לבסס התרשלות וקשר סיבתי; וכי רק במקרים חריגים ניתן לפטור תובע מלעשות כן, בתנאים שנקבעו בתקנה 87(ד) לתקנות. לאור זאת נקבע כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום לאפשר את בירור את התביעה ללא חוות דעת רפואית, "על אחת כמה וכמה" בהינתן שהמבקש לא ביקש פטור כאמור. עוד נקבע כי במצב דברים זה, ובהינתן "דרישת" המשיבה לסלק את התביעה נגדה על הסף, "אין בדרישה זו סמכות שבשיקול דעת לבית המשפט שכן התקנות מורות בבירור מהו הדין ומהן הדרישות".

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.בבקשה נטען, בין היתר, כי המבקש לא היה מחויב בצירוף חוות דעת רפואית, מאחר שעניינו נכלל "בקטגוריה ייחודית" של מקרים, שבהם "קיים תחליף שווה ערך לחוות דעת" שבאמצעותו ניתן להוכיח את הטענות במישור החבות, בעוד שהנזק הנתבע הינו בגין "כאב וסבל, הפסדים והוצאות עבר". עוד נטען כי למעשה בית משפט השלום החליט מיוזמתו לפטור את המבקש מלהגיש חוות דעת רפואית; וכי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הורה על סילוק התביעה על הסף, בהתבסס על פרשנות שגויה של התקנות החדשות. בתוך כך נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר סבר כי לפי התקנות החדשות בתביעות רשלנות רפואית ניתן לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית רק אם הוגשה בקשה לפי סעיף 87(ד) לתקנות; כי מדובר בפרשנות דווקנית הפוגעת קשות בזכות הגישה לערכאות; כי לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות) לבית המשפט הייתה סמכות ליתן פטור מיוזמתו ולפי שיקול דעתו; וכי כך ראוי לפרש גם את תקנות 87(א) ו-(ד) לתקנות החדשות. עוד נטען כי הבקשה מעלה שאלות עקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת בית משפט השלום, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

6.כידוע, נקודת המוצא היא שבעל דין המבקש להוכיח "עניין שברפואה" נדרש לצרף לכתב טענותיו חוות דעת מומחה ברפואה, וזאת בשונה מחווֹת דעת מומחים בתחומים אחרים, שאותן אין צורך לצרף לכתב הטענות (ראו תקנות 87(א) ו-15(א)(2) לעומת תקנות 87(ה) ו-15(ב) לתקנות החדשות, וכן ראו רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון אייזנבך, פסקה 8 (8.5.2012) (להלן: עניין עזבון אייזנבך); רע"א 4047/18 פלונית נ' המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי, פסקה 6 (6.11.2018)). מכאן, שרואים את חוות הדעת הרפואית כחלק מכתב הטענות של בעל הדין, והיא נחשבת "למרכיב הכרחי לצורך העמדת עילת תביעה טובה ושלמה" (עניין עזבון אייזנבך, פסקה 8; רע"א 2399/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 28 (29.7.2021) (להלן: רע"א 2399/21), וכן ראו גם רע"א 1321/15 דיאמנט נ' פלוני, פסקה 12 (7.7.2015); רע"א 5302/17 בית החולים נצרת אי.מ.מ.ס. (האנגלי) נ' פלונית, פסקה 5 (23.8.2017)). כך על דרך הכלל, וכך במיוחד בתביעות בגין רשלנות רפואית, שבהן גם שאלת האחריות (ולא רק שאלת הנזק) כרוכה, מניה וביה, בהוכחת "עניינים שברפואה", ולפיכך על התובע לתמוך גם את טענותיו במישור זה באמצעות חוות דעת מתאימה (ראו רע"א 6850/22 שדה נ' נרדיני, פסקה 6 (31.10.2022); עניין עזבון אייזנבך, פסקה 8; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 911 (2001); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 676 (מהדורה שלוש עשרה, 2020); יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 360, ה"ש 13 (מהדורה שלישית, 2023) (להלן: שקד); וכן השוו לע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פסקה ד(4) (9.8.2006); ע"א 6098/92 זכאי נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 651, 654 (1993)).

7.לצד זאת, בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית לכתב הטענות, וסמכות זו, אשר הייתה קבועה בעבר בתקנה 127 סיפה לתקנות הישנות, מעוגנת כיום בתקנה 87(ד) לתקנות, המורה כדלקמן:

בית המשפט רשאי, אם מצא הצדקה לכך, לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת בעניין שברפואה לכתב הטענות או לדחות את מועד הגשתה; התובע והנתבע יבקשו את הפטור או את הדחייה כאמור לכל המאוחר עם הגשת כתב התביעה וכתב ההגנה בהתאמה.

הלכה עמנו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו "אך בנסיבות יוצאות דופן, שכן פטור מעין זה אינו עולה בקנה אחד עם שיטת המשפט האדברסרית בגדרה נדרשים בעלי הדין להציג תשתית ראייתית לטענותיהם ולבסס את עילת תביעתם, בין היתר, באמצעות חוות דעת רפואית" (רע"א 7790/20 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 9 והאסמכתאות שם (14.12.2020) (להלן: עניין פלוני); ההדגשה במקור – י"ע). הטעמים שביסוד הסמכות ליתן פטור "עניינם בשאלת עצם הצורך בחוות-הדעת נוכח נסיבות המקרה המיוחד הנדון בפני בית-המשפט" (רע"א 7474/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נו(2) 193, 195 (2001)), ונפסק בעבר כי על בעל הדין המבקש את הפטור להוכיח ברמת הוכחה גבוהה הנתמכת בראיות מספקות כי ישנם טעמים שבגינם אין באפשרותו להגיש חוות דעת רפואית מטעמו; וכן כי במקרים החריגים שבהם יינתן פטור, אזי, ככלל, ימונה תחת זאת מומחה מטעם בית המשפט (ראו עניין פלוני, פסקאות 13-9; עניין עזבון אייזנבך, פסקאות 11-10; רע"א 2399/21, פסקה 28 והאסמכתאות שם; שקד, עמ' 366-365).

[במאמר מוסגר: הסדר מיוחד הנוגע לנפגעי עבירות מין נקבע על ידי המחוקק בסעיף 108א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובתיקון מס' 3 לתקנות החדשות, בגדרו תוקנה תקנה 15(א)(2) ונוספה תקנה 92(א1). על פי התיקון, בתביעת נזקי גוף בשל עבירת מין שהנתבע ביצע כלפי התובע והורשע בה, רשאי התובע לבקש כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו ובית המשפט יטיל את תשלום שכרו של המומחה שמינה על הנתבע שהורשע, אלא אם שוכנע מטעמים מיוחדים שלא לעשות כן (בעניין זה ראו גם ע"א 132/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 15 לפסק דיני (13.4.2022))].

8.ומה דינו של בעל דין שלא צירף חוות דעת רפואית לכתב טענותיו ובית המשפט לא פטר אותו מכך? ככלל, במצב כזה בעל הדין "לא [יהא] רשאי להשמיע עדות של מומחה רפואי ולא יוכל להוכיח עניין שבמומחיות רפואית מטעמו לעניין הנדון" (תקנה 93(א) לתקנות, וכן השוו ל-רע"א 2399/21, פסקה 28).

ודוק: בתביעת נזקי גוף בגדרה התובע מסתפק אך ורק בנזק בלתי ממוני, אין בהכרח חובה לצרף חוות דעת רפואית. כך, לדוגמה, מקום בו מדובר בתביעה בגין תקיפה או תאונת עבודה (ראו למשל רע"א 235/16 דנציגר נ' חרל"פ, פסקה 6 (10.7.2016)). אך כאשר בתביעה לרשלנות רפואית עסקינן, כמו במקרה דנן, הרי שעל מנת להוכיח התרשלות בגינה נגרם נזק לא ממוני, על התובע לצרף חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות ההתרשלות והקשר הסיבתי.

9. ומהתם להכא.

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לפטור את המבקש מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו, ובתוך כך דחה את טענותיו ולפיהן בנסיבות המקרה הוא כלל אינו מחויב בהגשת חוות דעת. בין היתר, בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין חולק כי מדובר בתביעת רשלנות רפואית בגין "נזקים חמורים מאוד" שנגרמו לכאורה למבקש בהיותו כבן שנתיים בלבד; כי מכתב התביעה עולות טענות רבות בדבר שורת מעשים רשלניים, לכאורה, מצד הצוות הרפואי של המשיבה, הדורשות ביסוס בחוות דעת מומחה ברפואה; וכי מאחר שאין חולק שהשבר לא נגרם במהלך הטיפול, מתחדד עוד יותר הצורך בחוות דעת שתצביע גם על קשר סיבתי, דהיינו, על כך שהנזקים נגרמו דווקא כתוצאה מההתרשלות הנטענת, ולא כתוצאה מהשבר עצמו וללא קשר לאופן הטיפול אצל המשיבה. בית המשפט הוסיף והדגיש כי המבקש לא פנה בבקשה לפטור אותו מהגשת חוות דעת.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק ומבוסס בעיקרו על נסיבות המקרה הפרטני; וכידוע, העובדה שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה מזו של הערכאה הדיונית אינה מהווה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו, למשל, רע"א 889/22 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 והאסמכתאות שם (13.2.2022)).

למעלה מן הצורך, אוסיף כי התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא הייתה נכונה בנסיבות העניין. האישור הרפואי מאת פרופ' נרובאי אינו בגדר חוות דעת מומחה, ולא ערוך כחוות דעת מומחה, ולא שוכנעתי כי התקיימו אותן "נסיבות ייחודיות" עליהן הצביע המבקש המצדיקות לחרוג מן הכלל בעניינו, ולפטור אותו מלצרף חוות דעת רפואית.

10.המבקש השליך יהבו על שגגה שנפלה, לשיטתו, בפסק הדין, ממנו ניתן להסיק כי בית משפט קמא סבר כי מהתקנות החדשות עולה כי הסמכות ליתן פטור מותנית בהגשת בקשה לפי סעיף 87(ד) לתקנות.

כלל לא ברור שלכך אכן התכוון בית משפט קמא. המדובר באמירה לקונית שאינה בהירה כדי הצורך. בית המשפט המחוזי לא הורה על סילוק התביעה לאלתר, אלא התיר למבקש לתקן את מחדליו ולהגיש חוות דעת רפואית מטעמו במועד נדחה. בית המשפט המחוזי עשה כן מיוזמתו-שלו, על אף שהמבקש לא עמד בתנאים שנקבעו בתקנה 87(ד) לתקנות, ועל פניו מדובר באינדיקציה לכך שבית המשפט סבר כי באפשרותו להפעיל את סמכויותיו לפי תקנה זו מיוזמתו. מכאן, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא סתם את הגולל על תביעת המבקש, ופתוחה בפניו הדרך להמשיך ולבררה לגופה – באמצעות הגשת חוות דעת רפואית ערוכה כדבעי.

11.יחד עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס בקצרה לטענה זו, הנובעת מהבדלי הניסוח בין תקנה 127 לתקנות הישנות לבין תקנה 87(ד) לתקנות החדשות. אעמיד נגד עיננו את נוסח שתי התקנות:

תקנה 127 לתקנות הישנות:

רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

תקנה 87(ד) לתקנות החדשות:

בית המשפט רשאי, אם מצא הצדקה לכך, לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת בעניין שברפואה לכתב הטענות או לדחות את מועד הגשתה; התובע והנתבע יבקשו את הפטור או את הדחייה כאמור לכל המאוחר עם הגשת כתב התביעה וכתב ההגנה בהתאמה.

התקנות החדשות לא באו לשנות בעניין זה מהתקנות הישנות, כך שגם כיום, רשאי בית המשפט לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית גם מיוזמתו-שלו, אף מבלי שהוגשה בקשה לפי תקנה 87(ד). תקנה זו מתייחסת למצב הדברים הרגיל, שבו מתבקש פטור על ידי בעל דין, כאשר לבקשה נלווה תצהיר המפרט את העובדות בגינן מתבקש הפטור (למשל, חסרון כיס קשה או קושי למצוא מומחה בתחום מסוים). הסיבה לניסוח השונה של התקנות נובע ממשטר הבקשות שנקבע בתקנות החדשות, ותקנה 87(ד) נוסחה כפי שנוסחה, על מנת להבהיר מתי יש להגיש את הבקשה (לגבי משטר הבקשות ראו, למשל, יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 330-327, 440 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: רוזן-צבי); שקד, עמ' 328-324). לכן, איני סבור כי הסיפה לתקנה זו, המורה כי על בעלי הדין לבקש את הפטור או הדחיה לכל המאוחר עם הגשת כתבי הטענות – בשונה מתקנה 127 לתקנות הישנות, שבה לא הייתה התייחסות לקיומה של בקשה – מלמדת על הסדר שלילי, השולל מבית המשפט את הסמכות ליתן פטור מיוזמתו-שלו, אפילו מצא שישנה הצדקה לכך (השוו לעניין צירוף תובע ביוזמת בית המשפט ברע"א 496/23 מ.ר.ר.ג יזמות בע"מ נ' מ.ע.ג.ן יעוץ לניהול נכסים בע"מ, פסקה 17 והאסמכתאות שם (31.5.2023) (להלן: עניין מ.ר.ר.ג)).

ובכלל, פרשנות לפיה בית המשפט אינו רשאי לעשות כן מיוזמתו, נוגדת את רוח התקנות אשר מסמיכות ומעודדות את השופט הדן בתיק ליזום צעדים דיוניים לשם הגשמת מטרות התקנות, כאמור בתקנה 3(א) לתקנות הקובעת כי "בית המשפט אחראי על ניהול ההליך השיפוטי לשם הגשמת המטרות שביסוד תקנות אלה; לשם כך עליו ליזום, אם נדרש, ולהחליט כל החלטה לפי תקנות אלה במטרה לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן" (ראו גם עניין מ.ר.ר.ג, פסקה 17, והשוו לע"א 3975/21 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' אי.סיג בע"מ, פסקה 11 (20.3.2022)).

12.עיגון נוסף לסמכותו זו של בית המשפט ניתן למצוא בתקנה 93(א) סיפה לתקנות, המורה כדלהלן:

אי-קיום הוראות

בעל דין שלא צירף חוות דעת בעניין שברפואה לכתב טענותיו ובית המשפט לא פטר אותו מכך, לא רשאי להשמיע עדות של מומחה רפואי ולא יוכל להוכיח עניין שבמומחיות רפואית מטעמו לעניין הנדון, זולת אם היתה זו חוות דעת נגדית או אם בית המשפט סבר כי יש לאפשר לו לעשות כן מטעמים מיוחדים.

מתקנה זו עולה כי לבית המשפט מוקנית סמכות לאפשר לבעל דין להוכיח טענה שברפואה גם אם לא התקיימו התנאים שנקבעו בתקנות 87(א) ו-(ד) לתקנות – קרי, אם לא צורפה חוות דעת רפואית לכתב הטענות ולא ניתן לו פטור מכך – וזאת בהתקיימם של "טעמים מיוחדים" (ראו גם רוזן-צבי, עמ' 448-447; שקד, עמ' 390). כאמור, מתן פטור מצירוף חוות דעת מכוח סעיף 87(ד) לתקנות ייעשה בנסיבות יוצאות דופן (לנסיבות שבהן ניתן בעבר פטור לפי תקנה 127 לתקנות הישנות, ביוזמת בית המשפט ומבלי שמי מהצדדים ביקש זאת, ראו רע"א 10251/02 אפרים כץ – חמים וטעים נ' דואני, פ"ד נז(1) 797, 799 (2003)). מכאן שהשימוש בסמכות שבתקנה 93(א) לתקנות החדשות – על אחת כמה וכמה ביוזמת בית המשפט ומבלי שבעל הדין ביקש זאת – הנו בגדר חריג שבחריגים.

מקור סמכות נוסף שמכוחו רשאי בית המשפט לפטור מיוזמתו בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית, ניתן למצוא גם בהוראה הכללית הקבועה בתקנה 176(א) לתקנות ולפיה "בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לרבות בעניין שהוכרע לפי תקנה 33(ד) אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה" (ראו והשוו עניין מ.ר.ר.ג, פסקה 17; רע"א 1562/23 רילטקס סוכנויות בע"מ נ' דלתא גליל בע"מ, פסקה 13 (19.4.2023); רע"א 9138/20 פיסטול נ' שמעון, פסקאות 16-15 (7.2.2021)).

13.אנצל הזדמנות זו גם כדי להבהיר כי אין לבנות תילי תילים על שוני נוסף בנוסח תקנה 127 לתקנות הישנות הנוקטת לשון "מטעמים מיוחדים שיירשמו", לבין נוסח תקנה 87(ד) לתקנות החדשות הנוקטת לשון "אם מצא הצדקה לכך". המדובר בשוני סמנטי, ומחוקק המשנה לא התכוון להכניס שינוי מהותי בתנאים למתן פטור מהגשת חוות דעת (וראו החלטת כב' השופט ר' חיימוביץ בת"א 78461-12-20 (מחוזי מרכז) פלונית נ' מדינת ישראל (משטרת ישראל), פסקה 7 ((10.11.2021)).

14.סופו של דבר, שלא מצאתי כי נפל פגם בפסק הדין קמא, לא כל שכן פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה במסגרת "גלגול שלישי", ודין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.