רע"א 2371/12 דר עאדל ח'שאן נ. הראל חברה לביטוח בעמ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה, מבלי לבקש תשובה, בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בנצרת שניתנה ביום 9.1.2012 בת"א 37831-02-10.

2.

המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בשתי תאונות דרכים, מיום 23.12.200 ומיום 14.11.2005. התאונה השניה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים של המל"ל, שכללה אורתופד, נוירוכירורג ונפרולוג, קבעה בשנת 2007 כי הפגיעה שהמבקש נפגע בתאונה השניה לא הותירה כל נכות צמיתה. קביעה זו על-פי דין מחייבת גם בתביעת המבקש בבית משפט השלום.

3.

המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. לטענת המבקש, הועדה הרפואית מטעם המל"ל כלל לא התייחסה לפגיעה בשמיעה ממנה הוא סובל, כפי שעולה ממסמכים רפואיים, שחלקם נערכו עוד בטרם ניתנה החלטת הועדה, ומטעם זה ראוי לאפשר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום האף-אוזן-גרון. עוד נטען, כי הנכויות בתחום האורתופדי והנוירולוגי הוחמרו בצורה ניכרת מאז שנקבעה נכותו על-פי הדין, ומטעם זה יש לאפשר לו להביא ראיות לסתור גם בתחומים אלה.

בהחלטה מפורטת ומנומקת דחה בית-משפט השלום (השופט י' סוהיל ) את הבקשה. בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון לבקש את תשובת המשיבה ודחה את בקשת רשות הערעור. בפסק דין קצר קבע בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא א' אברהם ) כי טעמיו של בית משפט השלום מקובלים עליו במלואם.

4.

בבקשה דנן חוזר המבקש על טענותיו ומפנה הן למסמכים הרפואיים והן להלכות שעניינן היקף שיקול הדעת בכל הקשור להתרת הבאתן של ראיות לסתור קביעה על-פי דין.

5.

המבקש מבקש ליתן לו רשות ערעור "בגלגול שלישי" על החלטת ביניים לאחר ששתי ערכאות בחנו את בקשתו.

כידוע, מתן רשות ערעור בנסיבות אלה שמורה למקרים בעלי השלכות כלליות או עקרוניות, והמקרה הנדון אינו נמנה עליהם. השאלה מתייחסת למקרה פרטי של המבקש והחלטת בית משפט השלום אינה מעלה כל שאלה משפטית כללית הטעונה התייחסותו של בית משפט זה. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

6.

זאת ועוד, החלטת בית-משפט השלום אינה יוצרת מצב בלתי הפיך, במובן זה שבגדר הערעור על פסק-הדין (ככל שיוגש) ניתן יהיה לתקנה, ככל שיימצא כי מדובר בטעות. אם בסיום בירור התובענה יסבור המבקש שפסק-הדין מקפח אותו, לכאורה שמורה לו הזכות לשוב ולהעלות בפני המותב שידון בערעור את הטענה שהיה מקום להתיר לו להביא ראיות לסתור (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר , פ"ד נח(1) 854 (2004)).

7.

למעלה מהדרוש אוסיף, כי בחנתי את טענות המבקש גם לגופן ולא מצאתי כי נפלה שגגה בתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום, בהתחשב במכלול הנסיבות, אם כי בנושא הליקוי בשמיעה הנמקתי מעט שונה.

בית-משפט השלום פסק, כי אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור בנושא האמור כיוון שהמבקש עצמו לא ציין בפני הוועדות הרפואיות של המל"ל את הפגיעה בשמיעה. בית-המשפט מפנה בסוגיה זו לאמור בספרו של א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין חישוב פיצויים , מהדורה רביעית, תשע"ב, בעמ' 777, לפיו תותר הבאת ראיות לסתור: "מקום בו לא נתנה הועדה הרפואית דעתה על תחום רפואי מסוים אשר התובע מעלה לגביו טענה מבוססת , כי הוא אכן נפגע בבריאות, גם באותו תחום" (ההדגשה הוספה גם על-ידי בית משפט השלום).

נקבע על-ידי בית-משפט השלום, כי במקרה דנן המבקש לא השמיע "טענה מבוססת" בעניין הליקוי בשמיעה בפני הוועדות הרפואיות. אלא שאין בפירוש שניתן בבית משפט השלום לציטוט הנ"ל ביטוי נכון להלכה הרלבנטית למקרה בו נפגע כלל לא מעלה סוגיה מסוימת בפני הועדה הרפואית הפועלת על-פי דין, כמו במקרה דנן.

לטעמי, האמור בספרו הנ"ל של כב' השופט ריבלין , באשר לקיומה של "טענה מבוססת", מתייחס לטיעון של הנפגע בבית-המשפט ולא לטיעון בוועדה הרפואית. דבר זה מובהר בהמשך הדברים כדלהלן:

"מקרה שונה ... הוא כאשר קיים ממצא רפואי, במועד הבדיקה לפני ועדות המוסד לביטוח לאומי, אלא שממצא קיים זה לא הובא בפני הוועדה בעת קביעת דרגת הנכות. במקרה כזה ספק אם יש להמריץ את הנפגע לפנות למסלול של 'החמרה' וראוי להתיר לו (...) להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. והוא הדין מקום שענין רפואי מסוים כלל לא נדון בפני הוועדה הרפואית, הקובעת דרגת נכות על-פי דין, ולפיכך זכאי התובע להביא ראיות במשפט לגבי הנושא שכלל לא נדון" (שם, עמ' 780).

נמצא, כי הנימוק שביסוד החלטת בית משפט השלום לסרב לבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור בגין הפגיעה בשמיעה אינו מבוסס די צרכו. אלא, שכאמור, אף אני סבור שהתוצאה אליה הגיע בית-המשפט ראויה במקרה דנן. הסיבה לכך היא, שלא די להראות שמדובר בנושא רפואי שכלל לא נדון בוועדות של המל"ל, אלא צריך גם לבסס "ראשית ראיה" לפיה מדובר בפגימה שמקורה בתאונת הדרכים. נדרשת "ראשית ראיה" לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה (שם, עמ' 646). ויודגש – " ... הדרישה אינה אך ורק לראשית ראיה לקיומה של נכות אלא גם לראשית ראיה לקיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה" (שם, עמ' 648), ולו ברמת סבירות נמוכה.

והנה, במקרה דנן לא עמד המבקש בדרישה האמורה: ראשית , יש משמעות רבה לעובדה שעל אף שהיה בידו מסמך רפואי מיום 2.4.2006 (נספח ג-15 לבקשה) ובו התייחסות לבעיית השמיעה, הוא לא הציגו בפני הוועדה שהתכנסה פעמיים במועדים מאוחרים יותר. נתון זה מצביע על כך שהמבקש, רופא במקצועו, כלל לא ייחס את הפגימה האמורה לתאונה מיום 14.11.2005. שנית , במסמך עצמו לא נזכרת כל זיקה בין התלונה לבין התאונה. שלישית , התלונה שנרשמה במסמך הנ"ל היא "טראומה אקוסטית" וטנטון. במסמך לא צוין, כפי שנטען על-ידי המבקש באופן מטעה בבקשה שהגיש לבית משפט השלום, כי מדובר בליקוי שמיעה "עקב חבלה טראומטית" (סעיף 17 לבקשה). טראומה אקוסטית נגרמת כתוצאה מרעש חזק או פתאומי וכו', ואין מדובר ב"חבלה טראומטית". אין טענה שלתאונה נלוותה "טראומה אקוסטית". רביעית , גם המסמך מיום 2.2.2010 (נספח ג-16) אינו מציין זיקה בין התאונה לבין הפגיעה בשמיעה.

המסקנה היא, שלא הובאה ראשית ראיה באשר לקשר הסיבתי שבין הליקוי בשמיעה לבין תאונת הדרכים מיום 14.11.2005 ומטעם זה לא היה מקום להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור בנושא הרפואי האמור.

8.

בתחומי האורתופדיה והנוירולוגיה נקבע על-ידי הוועדה הרפואית לעררים, כי מגבלותיו של המבקש, שאכן נמצאו, אינן נובעות מהתאונה. במצב זה גם ההחמרה במצב אין פירושה שהונח היסוד להביא ראיות לסתור. דרכו של המבקש סלולה לשוב ולפנות למל"ל, והיה ותשתנה הקביעה שם, הדבר עשוי להשליך גם על תובענתו בבית המשפט.

9.

נוכח כל האמור לעיל החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף מבלי להורות על הגשת תשובה.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.