רע"א 2409/05 פלוני נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת שטופמן) מיום 10.2.05 בתיק ע"א 1104/05, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית משפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ויגוצקי) מיום 10.1.05 בבש"א 613/05 לקבל את בקשת פקידת הסעד בעניינו של קטין יליד 17.12.01 על-פי סעיף 11 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער (טיפול והשגחה )) ולקבוע אמצעים זמניים על-פי סעיף 12 לחוק האמור.

ב.(1) המבקשת היא אמו של הקטין (בן שלוש שנים) והיא מחזיקה בו במשמורתה. המבקשת ואביו של הקטין גרושים, והאב, ככל הנראה, אינו נוטל חלק בגידולו של הקטין ולא היה מצוי זה זמן רב בקשר עמו. המבקשת אינה עובדת, והיא מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי, וממזונות המשולמים לה על-ידי אביו של הקטין. למבקשת ולבעלה לשעבר גם בת קטינה (בת תריסר שנים) הנמצאת במשמורתו של האב, וכן בן בגיר.

(2) המשיבה היא פקידת הסעד לחוק הנוער. היא הפעילה צו חירום לגבי הקטין, המעבירו למרכז חירום שכתובתו חסויה מפני המבקשת, לצורך הגנה, טיפול ואבחון; זאת לאחר שביום 4.1.04 אחרי הצהריים נמצא על ידי המשטרה משוטט ללא השגחה בהיותו במצב גופני ירוד מאוד, מלוכלך ומוזנח, עוטה פצעי זיעה ומוכה כינים, צואה ורעב.

(3) ביום 9.1.05 פנתה המשיבה לבית המשפט לנוער בבקשה להכיר בקטין כ"קטין נזקק" לפי סעיף 11 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), להורות על אישור צו החירום ולנקוט אמצעים זמניים בעניינו. הבקשה נתקבלה על ידי בית המשפט, אשר הורה לנקוט אמצעים זמניים, בגדרם יוצא הקטין ממשמורת המבקשת ויושם במשמורת רשות הסעד במקום חסוי מפני המבקשת, תוך קיום הסדרי ראיה ביניהם. כן נקבע כי הקטין ייבדק ויקבל טיפול רפואי מתאים, וכי המבקשת תשתף פעולה עם גורמי האבחון והטיפול.

(4) על החלטה זו ערערה המבקשת בבית המשפט המחוזי, בטענה כי צו החירום לפי סעיף 11 הנזכר ניתן שלא כדין נוכח פגמים טכניים שנפלו בו, שלטענתה הם מהותיים. כן נטען כי הצו הוצא ללא הצדקה, ללא צורך ובלא שנשקפה לקטין כל סכנה. המבקשת טענה עוד, כי הרחקת הקטין מביתו אינה נדרשת לצורך אבחונו, וכי יש בה כדי לגרום לו נזק.

(5) בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט לנוער, נוכח מצבו של הקטין ובשל החשש לפיו מתקשה המבקשת לטפל בו. כן נקבע כי על מנת לבחון אל נכון את מצבו ואת צרכיו של הקטין, יש צורך בהרחקתו מביתו למצער לתקופת האבחון. עוד נפסק כי פגמים טכניים קלים מסוימים שנפלו בצו החירום אין בהם כדי לפגום במהותו של הצו או בסמכות פקידת הסעד להוציאו.

ג.(1) על פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. באת-כוח המבקשת טוענת, כי מטרתם של אמצעים זמניים על פי סעיפים 11 ו-12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) היא – כשם החוק – טיפול והשגחה, ואין היא עולה בקנה אחד עם השימוש שנעשה בהם בענייננו לצורך אבחון והצעת תכנית טיפולית. כן נטען, כי אף אם הקטין נמצא כשהוא נתון בהזנחה רגעית, עקב כך שאבד לאמו, לפי הטענה, זמן מה טרם שנתגלה בידי המשטרה ורשויות הרווחה, המדובר בקטין בריא, מפותח וחברותי, שאינו סובל מתת תזונה. לפיכך נטען שאין הכרח להרחיקו ממשמורת אמו, מה גם שקיימים כנטען אמצעים חמורים פחות המבטיחים הגנה על שלומו ורווחתו, דוגמת השמתו במעון יום או העמדת יועץ אחראי בעבורו. בנוסף נטען לקיום סתירות מסוימות בין מזכר המשטרה לבין מכתב רשות הסעד לעניין מצב הזנחתו הגופנית של הקטין עת נבדק על ידיהם.

(2) בתגובתה של המשיבה לבקשת רשות הערעור נטען, כי מצבו של הקטין בעת הוצאת צו החירום חייב הוצאתו המיידית ממשמורת המבקשת, והעברתו למסגרת טיפולית בה ניתן יהיה לספק לו את צרכיו הפיזיים הבסיסיים ואת צרכיו ההתפתחותיים והרגשיים, בשילוב מתן טיפול למבקשת ולאב. עוד נטען, כי צו החירום הוצא על פי דין ובהתאם למקובל. צוין גם, כי לאחרונה, במסגרת המרכז הטיפולי, חודש הקשר בין האב לבנו הקטין, וכי נבדקת אפשרות למעבר נכון ומסודר של הקטין למשמורת המבקשת, אלא שזו מסרבת זה שנים לשתף פעולה עם רשויות הרווחה על מנת ליצור מסגרת טיפולית ראויה לקטין. דבר זה לשיטת המשיבה, מצביע על העדר אפשרות לנקוט אמצעים אחרים הפחותים בחומרתם מהוצאת הקטין ממשמורת המבקשת.

ד.(1) למצער נוכח החלקים האופרטיביים בתשובה האמורה, נראה היה כי הבקשה נתייתרה, אך באת כוח המבקשת סברה כי יש מקום להמשיך לדון בה כנושאת עניין עקרוני בעל חשיבות רבה.

(2) בודאי לא יימצא מי שיכפור בחשיבותו האנושית של הנושא, וככל עניין הקשור בהוצאת ילדים ממשמורת הוריהם הוא נוגע בנימי הנפש; אך חוששני כי אין דעתי כדעתה של באת כוח המבקשת באשר לצורך לדון בו במישור העקרוני בגדרי בקשה זו . הבקשה הוגשה, כאמור, ביום 10.3.05; ביום 14.3.05 קוים דיון בבית המשפט לנוער והוחלט על תהליך אבחון של הקטין, בעיקרו של דבר בהסכמת הצדדים; ההחלטה בתוקף ל-6 חודשים ממועד הדיון, קרי, עד 14.9.05.

(3) אין בית משפט זה נדרש ככלל לעתירות עיוניות-תאורטיות (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג(5) 241, 250 (השופט זמיר); ראו גם פועלים אי. בי.אי נ' הממונה על הגבלים עסקיים, (לא פורסם) (השופטת ביניש); בש"פ 909/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). אמנם לכך חריגים, שעה שמועלות שאלות שאין אפשרות מעשית לפסוק בהן הלכה אלא כשאלה כללית, אך אין זה המקרה שלפנינו: אם חלילה יתעורר הצורך, ניתן לדון בנושאים המועלים בבקשה גם בגדרי הליך הטעון הכרעה, ולא כשאלה עיונית.

(4) ועם זאת, לא אמנע עצמי לומר מה לעיצומו של הנושא: הקורא את החומרים שבתיק אינו יכול שלא להתרשם כי צדקו ביותר בית המשפט לנוער ובית המשפט המחוזי בהחלטתם באשר לצורך בנקיטת אמצעי חרום לגבי הקטין. בפרוטוקול בית המשפט לנוער מיום 10.1.05 מציינת פקידת הסעד, כי ראתה במו עיניה "כאשר המשיבה החליפה לקטין חיתול בחיתול מלא צואה" עוד חצי שנה בטרם המקרה נשוא ההחלטה השיפוטית. במזכר מרכז החירום של אל"י (האגודה להגנת הילד) מיום 9.1.05 נאמר כי "בזמן הקליטה (4.1.05 – א"ר) (הקטין) נראה במצב של הזנחה קשה ביותר. ראשו היה מלא בכינים וגופו הדיף ריח חריף של צואה. בזמן המקלחת נראה היה כי גופו היה מלא בפצעי חררה, הוא היה לבוש בחיתול בן ימים ספורים שהכיל צואה מיובשת ובגדיו היו מעובשים עד כדי שנאלצנו לזרוק אותם לפח", וכן ביקש אוכל ואכל בזריזות רבה, דבר שיתכן והעיד על רעב, כנמסר. באת כוח המבקשת מציינת סתירה בין דיווח זה למזכר מיום 10.1.05 של משטרת ישראל לפיו דאגו שוטרי הסיור לחיתול החלפה "מהסיבה שמכנסיו היו כבדים מצרכיו", אך איני סבור שאי אפשר ליישב דברים אלה ללא קושי רב. במזכר מרכז החרום של אל"י מיום 17.4.05 – שחזר בעיקריו על דיווח קודם – נאמר כי בהגיע הקטין למרכז ב-4.1.05 "נראה מוזנח ביותר. ראשו היה מלא בכינים. גופו הדיף ריח חריף והיה מכוסה בפצעי זעה, בגדיו היו מטונפים והחיתול שלו (שנראה שלא הוחלף זמן רב) מלא בצואה. מיד לאחר המקלחת אכל הרבה ומהר כמו ילד שלא אכל זמן רב". אמנם על חלק מן הממצאים חלקה המבקשת בבקשתה, אך הרושם הברור המצטבר הוא של הזנחה, אשר לשכמותה נועדו צוי חרום לפי סעיפים 11 ו-12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) לא היה כל דופי בהחלטות בתי המשפט, אשר התרשמו – מלבד ממצבו של הקטין – מתפקודה של המבקשת. שיקול הדעת של פקידת הסעד המשיבה נבחן בשני בתי המשפט ואושר, וההחלטה מיום 14.3.05 שחתמה פרק זה היתה כאמור במידה רבה של הסכמה.

(5) אכן, כפי שמציינת באת כוח המבקשת, אין סעד לפי סעיפים 12-11 לחוק ננקט ביד קלה (דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם) (הנשיא ברק)) ואף בית המשפט המחוזי ציין בענייננו, כי לא כל הימצאות של קטין משוטט בגפו מצדיקה צו חרום; אולם באותה פרשת פלונית נקבע כי יש מקרים שבהם יידרשו אמצעים מיידיים, הכוללים הוצאת הקטין מרשות הוריו. השכל הישר ופירוש החוק לפי תכליתו מצדיק לומר שמשנמצא ילד במצב שנמצא, ומשהוברר כי כבר אירע כך בעבר, היה זה חוסר אחריות גמור להותיר את הילד לעת ההיא בידי האם; עם כל הצער שבדבר, ננקט איפוא צעד הכרחי. אפשר לקוות כמובן, כי יגיעו ימים טובים יותר בעקבות הצעדים הננקטים בהתאם להחלטת בית המשפט לנוער מ-14.3.05, אך בגדרי סעיף 12-11 שיקול הדעת הוא רחב, ולעניות דעתי גם אבחון ותכנית שיש בה כדי למנוע את מצב הנזקקות וההזנחה העלולים לחזור חלילה על עצמם, באים בגדר הסעיף. ראו דנ"א 6041/02 פלונית הנזכר, שלפיו בשלב של החלטת ביניים לפי סעיף 12 די בהוכחה לכאורה של נזקקות. כך בכלל וכך בענייננו.

(6) כאמור, לא ראיתי מקום להעתר לבקשה. בחתימת הדברים אשוב ואביע את התקוה, כי מכלול הצעדים הננקטים יסייע לשיפור מצב המשפחה, ובכללה המבקשת, ובראש וראשונה כמובן הקטין, באורח שייתר את המשך ההליכים.