החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"א 2464/97 מגדלי סופר אלעד בע"מ נ. דוד זכריה

ניתן ביום

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על החלטה שנייה של המחוזי שהסבירה את הראשונה. הבקשה כוונה בפועל נגד ההחלטה הראשונה והוגשה לאחר חלוף 30 הימים. ההחלטה השנייה אינה מאריכה את המועד, ולא נפסקו הוצאות.

העובדות

המבקשת זכתה במכרז לרכישת מגרש, ולאחר שהסתייעה בהסכם להמחאת חובות של המשיב קיזזה אותם מהתמורה. תביעת המשיב נדחתה בבית משפט השלום, והוא ערער למחוזי. המחוזי הורה כי הכספים שהופקדו יישארו בנאמנות עד להכרעה בערעור, ובהחלטה שנייה הסביר זאת. המבקשת ביקשה רשות ערעור על ההחלטה השנייה כעבור כעשרה ימים, אך בפועל תקפה את הראשונה.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה שנייה המסבירה החלטה ראשונה שלא נתבקשה עליה רשות ערעור במועד
  2. 2.האם החלטה שנייה המסבירה את הראשונה מאריכה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור

הלכות

  1. 1

    הבקשה כוונה בעיקרה נגד ההחלטה הראשונה, ולכן הוגשה באיחור מעבר ל-30 הימים הקבועים בתקנות, ואין בהחלטה השנייה המסבירה בלבד כדי להאריך את המועד.

    ״המבקשת החמיצה, אפוא, את המועד להגשת בקשתה, שהוא 30 ימים מיום שהומצאה לה ההחלטה הראשונה״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • הארכת מועד
  • נאמנות
  • בית המשפט המחוזי
  • בית משפט השלום
  • מכרז

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"א

2464/97

בפני:

כבוד השופט י' טירקל

המ

בקשת

:

מגדלי סופר אלעד בע"מ

נגד

המשיבים

:

1.

דוד זכריה

2.

יהלומי אמבל

3.

דלומי אשר

4.

ספירו יעקב

5.

לזרוביץ ברק

6.

פריגן חיים

7.

נופרבי דוד

8.

שקד אבידן קליין

9.

יששכר יצחק

10.

יהלומי נסיה

11.

יהלומי ספיין

(משיבים

11-2 משיבים פורמליים בלבד)

בקשת

רשות ערעור על החלטת בית המשפט

המחוזי

בתל אביב בהמרצה 1091/97 בתיק

ע"א

(ת"א 122/97) שניתנה על ידי

כבוד

השופט ד' בר אופיר

בשם

המבקשת: עו"ד יוסף קמר

בשם

משיב מס' 1: עו"ד גיל-עד חריש ואח'

בשם

משיבים מס' 11-2: עו"ד עדנה חרותי

ה

ח ל ט ה

1.המבקשת זכתה במכרז לרכישת מגרש שהמשיב מס' 1 (להלן - "המשיב"), יחד עם שלושה מאחיו, הם הבעלים המשותפים שלו.

בין המבקשת לבין המשיבים מס' 11-2, שהיו נושים של המשיב (להלן - "הנושים"), נעשה הסכם לפיו הימחו לה את חובותיו של המשיב תמורת 40% מסכומי החובות. המבקשת קיזזה את סכומי החובות במלואם מן הסכום שהגיע למשיב ממנה תמורת חלקו במגרש. המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב יפו להצהיר כי הסכומים שהמבקשת זכאית לקזז אינם עולים על הסכומים ששילמה בפועל לנושים, דהיינו 40% מסכומי החובות. עוד ביקש להצהיר כי חובו לנושים קטן בשיעור 40%. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המשיב.

2.בינתיים, ובטרם ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, החליט בית משפט השלום בהליך אחר במסגרת אותה תובענה, כי חלקו של המשיב בכספי התמורה שהתקבלו עבור המגרש, בניכוי 40% מכספי החובות הנזכרים, יוחזק בידי עו"ד עדנה חרותי, שמונתה קודם לכן על ידי ראש ההוצאה לפועל כנאמנה לגביית החובות שהגיעו לנושים. סכומים נוספים שהמבקשת היתה אמורה לשלם הופקדו, לפי החלטת בית המשפט, בידיהם של עורכי הדין אבי אביטל וזאב ברא"ז, ואלה אינם מענינה של הבקשה הנדונה.

המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על פסק דינו של בית משפט השלום, שמועד שמיעתו טרם נקבע. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 19.2.97 (להלן - "ההחלטה הראשונה"), שהומצאה לצדדים תוך ימים ספורים לאחר מכן, הורה כי עד למתן החלטה בערעור ישאר הסכום שהופקד בידי עו"ד חרותי בידיה. בהחלטה נוספת שנתן, מיום 6.4.97 (להלן - "ההחלטה השניה"), הסביר בית המשפט המחוזי את החלטתו הראשונה בקובעו ש"נקבעה כאן דרך ביניים שבה יוחזקו הכספים בנאמנות בידי עו"ד עדנה חרותי - תוך השקעתם בתכניות שתשמורנה על ערכן - עד אשר ינתן פסק דין בערעור; כך שאיש מבעלי הדין לא יפגע בין אם יזכה המשיב בערעורו ובין אם לא יזכה". מלבד הסבר זה אין בהחלטה השניה דבר וחצי דבר המוסיף על ההחלטה הראשונה, או גורע ממנה, מבחינה אופרטיבית.

המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על ההחלטה השניה שהיא, לדעתה, בגדר החלטה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. המשיב הגיש תשובה המתיחסת רק להיבטיה הדיוניים של הבקשה.

3.דין הבקשה להדחות.

המבקשת הגישה את בקשתה ביום 17.4.97, דהיינו כעשרה ימים אחרי שניתנה ההחלטה השניה. העיון בבקשתה המפורטת (27 עמודים) מגלה שהבקשה להרשות ערעור מכוונת נגד ההחלטה הראשונה, שעליה לא ביקשה המבקשת לערער בזמנה, יותר משהיא מכוונת נגד ההסברים שבהחלטה השניה. המבקשת החמיצה, אפוא, את המועד להגשת בקשתה, שהוא 30 ימים מיום שהומצאה לה ההחלטה הראשונה (תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-) ואין בהחלטה השניה - תהא אשר תהא הבקשה שבעקבותיה ניתנה - כדי לזכות אותה בדרך זאת ב"הארכת מועד" שלא ניתנה לה. (עיין לאחרונה רע"א 2345/97 סלוביק דליה נגד ישעיהו סלוביק ואח'

- לא פורסם).

4. הבקשה נדחית.

בנסיבות הענין לא יפסקו הוצאות.

ניתנה היום, ב' בתמוז תשנ"ז (7.7.97).

ש

ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו

כהן - מזכיר ראשי

COURT

/מפ

- 246497

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (1 תיקים)

הלכות

  1. 1הבקשה כוונה בעיקרה נגד ההחלטה הראשונה, ולכן הוגשה באיחור מעבר ל-30 הימים הקבועים בתקנות, ואין בהחלטה השנייה המסבירה בלבד כדי להאריך את המועד.