רע"א 2479/17 יעקב נעימי נ. מיכאל קידר עו"ד (נאמן)

המשיבים טענו במסגרת תגובות שהגישו כי ההליך הערעורי שבכותרת הוגש לאחר שהמועד להגשתו חלף. המבקש הגיש תגובה בעניין, ולאחר עיון בתגובתו ובכל החומר שלפניי סבורה אני כי יש להורות על מחיקת ההליך.

ההחלטה עליה נסב ההליך, אשר סיווגה הנכון הוא "החלטה אחרת" (ראו החלטה מיום 1.8.2017), ניתנה ביום 1.2.2017. השאלה היא מאיזה מועד יש למנות את שלושים הימים שהיו נתונים למבקש להגשת ההליך. ניתן לעמוד בהקשר זה על הנתונים הבאים:

א.

על פי התיעוד באתר "נט המשפט" ההחלטה נשלחה למספר הפקסימיליה שמסר המבקש ביום 6.2.2017. אמנם אין תיעוד על אישור מסירה באמצעות הפקסימיליה אך כונס הנכסים הרשמי עמד בתגובתו על כך שחיזוק לכך שההחלטה הגיעה לידי המבקש במועד המתועד באתר "נט המשפט" ניתן למצוא בכך שבסיפה לבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 1.2.2017 שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי ביקש הוא מבית המשפט "לשוב ולעיין בהחלטתו מיום 06/02/2017". הנחתו של כונס הנכסים הרשמי היא כי המבקש ציין מועד זה כיוון שבמועד זה הגיעה ההחלטה לידיו, ואילו המבקש לא נתן בתגובתו כל הסבר מניין "צץ" מועד זה.

ב.

המבקש ציין בפתח בקשת רשות הערעור שההחלטה הומצאה לידיו ביום 17.2.2017. הצהרתו זו אינה אפשרית שכן יום קודם לכן, ביום 16.2.2017, נחתמה על ידו בקשה לעיון חוזר בהחלטה. יתרה מכך. בעותק הבקשה לעיון חוזר שצירף לבקשת רשות הערעור מחק באמצעות נוזל מחיקה (טיפקס) את מועד החתימה על הבקשה שצוין ליד חתימתו . עתה טוען המבקש כי ההחלטה הומצאה לידיו ביום 16.2.2017, וכי ציין כמועד המצאה את יום 17.2.2017 מחמת טעות. אולם אם מדובר היה בטעות מדוע מצא המבקש לנכון למחוק באמצעות נוזל מחיקה את התאריך בעותק שצורף לבקשת רשות הערעור? ניתנה למבקש הזדמנות להתייחס לכך אך הוא לא נתן לכך מענה. העובדה שהמבקש בחר למחוק את התאריך אומרת דרשני, והתהייה בעניין נותרה ללא פיתרון. לאמור אוסיף כי עיון באתר "נט המשפט" מלמד כי לבקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי צירף הוא דף לוואי אשר התאריך הכתוב בראשו הוא 15.2.2017. גם תאריך זה אינו מתיישב עם המועדים אותם ציין המבקש בכתבי הטענות שלפניי.

ג.

טענת המבקש כי ההחלטה הומצאה לו לראשונה במסירה אישית במזכירות בית המשפט לא גובתה באסמכתא "מזמן אמת".

ד.

המבקש לא צירף כמשיב להליך את עורך הדין זהבי, כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח. המשיבים עמדו על כך שהיה עליו לצרפו, ולו משום שהמבקש חויב בהוצאותיו בהחלטה עליה נסב ההליך. המבקש טוען בתגובה שהגיש כי לא היה עליו לצרף את כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח כמשיב להליך כיוון שהוא לא היה צד לדיון וכי חיובו בהוצאות הוא כלפי כונס הנכסים הרשמי (אך הותיר את שאלת צירופו להליך לשיקול דעת בית המשפט). עורך הדין זהבי לא מופיע אמנם בכותרת ההחלטה אך אכן היה על המבקש לצרפו כמשיב להליך: הוא נכח בדיון שהתקיים בבקשה שבמוקד ההליך, כעולה מפרוטוקול הדיון; הנושה המובטח הופיע כצד לבקשה בה ניתנה ההחלטה דנן; וקריאה של ההחלטה מלמדת בבירור כי החיוב בהוצאות הוא כלפיו (כמי שמכונה "כונס הנכסים" לאורך ההחלטה). עורך הדין זהבי טוען בתגובה שהגיש כי אכן היה על המבקש לצרפו וכן את הנושה (בנק דיסקונט) וכי הוא מתנגד למתן ארכה להגשת הליך ערעורי כנגדו.

הנה כי כן, לא הוצגה לפניי אסמכתא מוחלטת לעניין מועד המצאת ההחלטה מיום 1.2.2017 לידי המבקש, אולם הרושם הברור היא שהמבקש ביקש לפזר ערפל בעניין זה; כי כתב מועד שגוי בפתח בקשת רשות הערעור לעניין מועד המצאת ההחלטה; וכי מצא לנכון למחוק מעותק בקשתו לעיון חוזר אשר צירף לבקשת רשות הערעור את המועד בו נחתמה הבקשה. אוסיף כי גם לעניין מועד הגשת הבקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי שינה המבקש גרסתו. בבקשת רשות הערעור ציין כי זו הוגשה ביום 22.2.2017, ואילו בתגובה שהגיש בהתאם להחלטתי טוען הוא כי זו נשלחה באמצעות הפקסימיליה ביום 16.2.2017 והתקבלה לרישום ביום 19.2.2017. התנהלותו זו של המבקש מדליקה "נורה אדומה" ולא ניתן להתנער מן התחושה שביקש להסתיר ולעמעם את המועדים הרלבנטיים לעניין. נוכח הקושי המתואר בחלק מגרסתו של המבקש קשה לקבל - בהיעדר כל ראיה מצידו - גם את החלקה האחר, ובנסיבות אלו לא הרים הוא את הנטל להוכיח כי הגיש את ההליך במועד. ואם לא די בכך, מה שמכריע את הכף לעבר מחיקת הבקשה במצב המתואר היא העובדה שאחד מן המשיבים הרלבנטיים, אשר המבקש חויב בהוצאותיו - ויודגש כי המבקש משיג בהליך על חיובו בהוצאות - לא צורף להליך, כך שבכל מקרה ההליך הוגש שלא בהתאם להוראות הדין, ולפחות בכל הנוגע לאותו משיב, לאחר שהתגבשה הסתמכותו על סופיות ההחלטה.

עוד אוסיף כי נתתי משקל ממשי למהות ההליך ולסיכוייו, ולהתרשמותי כי סיכויי ההליך אינם תומכים במתן ארכה להגשת ההליך הערעורי כלפי המשיבים כולם וכלפי כונס הנכסים של הנושה המובטח בפרט.

בנסיבות המתוארות סבורה אני כי הכף נוטה למסקנה כי יש להורות על מחיקתו של ההליך, והוא נמחק אפוא (וממילא הבקשות הנוגעות לשאלת החיוב באגרה ובעירבון התייתרו).