רע"א 2481/01 מכשירנות חדרה בע"מ נ. משה בכר - עו"ד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים י' גולדברג, א' גרוניס, ע' פוגלמן) מיום 21.2.02 (ע"א 1009/00), אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ד' גבע).

1.המבקש 2 (להלן: המבקש) הינו אחד מבעלי המניות ומנהלה של המבקשת 1 (להלן: החברה). המשיב, עורך דין במקצועו, פעל בעבר כפרקליטם של המבקשים על בסיס שכר חודשי קבוע. בסוף שנות השמונים ייצג המשיב את החברה ונקט בשמה הליכים משפטיים בעקבות סכסוך שנתגלע בינה לבין בתי הזיקוק לנפט בע"מ (להלן: בתי הזיקוק) בקשר לשערוך של פקדונות שהופקדו אצל בתי הזיקוק על-פי הסכמים לביצוע עבודות בהם התקשרה החברה עם בתי הזיקוק. כך, בשנת 1987 הגיש המשיב תובענה נגד בתי הזיקוק למתן פסק דין הצהרתי, לפיו סכומי הפקדון שהפקידה החברה אצל בתי הזיקוק, בהתאם לחמישה חוזים שנחתמו, נושאים הפרשי הצמדה. בשנת 1990 הגיש המשיב תובענה לתשלום הפרשי הצמדה על בסיס שני חוזים נוספים (להלן: החוזים הנוספים), אשר לא נכללו בתובענה הקודמת. סופן של התביעות שהחברה זכתה בהן, ובתי הזיקוק שילמו לה סכום כולל בסך של 350,000 ש"ח. בגין הטיפול בתביעות גבה המשיב מהחברה שכ"ט בסכום של 42,221 ש"ח.

2.המבקשים הגישו לבית משפט השלום תביעה נגד המשיב לפיצויים בגין נזק שנגרם להם לטענתם, בגין רשלנות מקצועית של המשיב בטיפול בעניינם, ולהשבת כספים עודפים שלטענתם שילמו על חשבון שכר הטרחה. המשיב מצדו הגיש תביעה נגד המבקשים לתשלום שכ"ט עו"ד בגין הטיפול בתביעות. המבקשים טענו בתביעתם, כי המשיב נהג ברשלנות משלא קרא את שני החוזים הנוספים בין החברה לבין בתי הזיקוק, בהם יש התחייבות מפורשת של בתי הזיקוק לשלם הפרשי הצמדה על פקדונות, ושכנע את המבקשים להתפשר ולוותר, ללא הצדקה, על כ30%- מהכספים שהגיעו לחברה על-פי החוזים וכן לוותר, ללא הצדקה, על הפרשי הצמדה על פקדונות בחוזים אחרים. כן טענו המבקשים, כי טיפולו של המשיב בתביעות נגד בתי הזיקוק ניתן במסגרת הסדר היצוג הקבוע (הריטיינרשיפ) בין הצדדים, בעוד שהוא גבה ביתר מתוך כספי החברה אותם החזיק בידו. מאידך טען המשיב, כי הוסכם בינו לבין המשיבים כי יהיה זכאי לשכ"ט בשיעור של 30% מהסכומים שתשלם בתי הזיקוק. משהמבקשים לא עמדו בהתחייבותם לתשלום שכר הטרחה, הוסכם כי שכר הטרחה יעמוד על 22.5% מהסכומים שתשלם בתי הזיקוק. אשר לטענת הרשלנות שהועלתה נגדו, טען המשיב, כי את התובענה בשנת 1987 הגיש בנוגע לכל החוזים שידע כי היו קיימים אותה עת. כן טען המשיב כי בתביעה הנוספת שהוגשה בשנת 1990, ניתן פסק דין בהעדר הגנה, ומחשש לביטול פסק הדין ובכוונה למנוע ולחסוך את ביטולו, ניהל המשיב מו"מ לפשרה עם בתי הזיקוק.

הצדדים הסמיכו את בית משפט השלום לפסוק על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: החוק).

3.בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת נגד המשיב, וקיבל בחלקה את תביעת המשיב נגד המבקשים. בית המשפט קבע כי המבקש 2 היה מעורב ומודע לכל פעולותיו של המשיב בשם החברה וליוה כל צעד שנעשה על ידי המשיב, ובנסיבות אלה, דבר לא מנע ממנו להורות למשיב להוסיף את עניין שני החוזים הנוספים לתביעה הראשונה שהוגשה. כן קבע בית המשפט, כי גרסתם של המבקשים לפיה הסכם הפשרה נעשה ללא ידיעתם והסכמתם, התמוטטה בחקירתו הנגדית של המבקש, וכי על מידת מעורבותו של המבקש בפעולות המשיב, ניתן ללמוד גם מהוראות בכתב שנתן למשיב כיצד ועל איזה סכום לנהל את המו"מ עם בתי הזיקוק. לפיכך, קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהמשיב הפר את חובת הזהירות שלו כלפי המבקשים, ואף לא הוכח הנזק הנטען או הקשר הסיבתי בין ההתרשלות המיוחסת למשיב לבין הנזק. אשר לשכר הטרחה שהוסכם בין הצדדים, קיבל בית משפט השלום את גרסת המשיב, לאור העדויות שהיו בפניו וכתב התחייבות עליו חתום המבקש, לתשלום שכר טרחה בשיעור של 30% מהסכומים שתשלם בתי הזיקוק, וקבע כי המבקש 2 חתם על ההתחייבות מרצונו החופשי והטוב.

4.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום, בקובעו כי אין עילה להתערבותו בפסק הדין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ואף בבחינת פסק הדין כפסק דין "רגיל", אין הוא מוצא מקום להתערב בו.

5.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. המבקשים חוזרים על גרסתם בערכאות הקודמות ומדגישים כי התרשלות המשיב התבטאה בכך שאת כתב התביעה השני ניסח מבלי לקרוא את החוזים שהיוו בסיס לתביעה, וכי על כן, שכנע את המבקשים לוותר ללא הצדקה על 30% מערך הפרשי ההצמדה על הפקדונות המגיעים בגין החוזים. המבקשים טוענים כי בית משפט השלום לא דן בטענת התרשלות זו, שהועלתה על ידי המבקשת בכתב תביעתה, כי אם דן בטענת "התרשלות מדומה", לפיה היה על המשיב לכלול את שני החוזים הנותרים כבר בתביעה שהגיש בשנת 1987. לטענתם, הואיל ופסק דינו של בית משפט השלום נוסח כפסק דין "רגיל", אין הוא חסין בפני ערעור. כן טוענים המבקשים, כי המשיב לא הוכיח בעדות או בראיות את תביעתו ואף זנח בסיכומיו את הטענה שמגיע לו שכר טרחה בשיעור של 22.5% מהסכום שישולם על ידי בתי הזיקוק.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. המדובר כאמור בפסק דין שניתן על פי סעיף 79א לחוק, והלכה היא כי העילות להתערבותו של בית משפט שלערעור בפסק דין מסוג זה, הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות ומופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ראו: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , בעריכת ד"ר ש' לוין (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 858; וראו למשל: דנ"א 6505/00 דקל נ' עזבון טוביה (לא פורסם)). עילות אלה אינן מתקיימות במקרה זה.

אכן, בית משפט השלום ניסח את פסק דינו כדרך שמנסחים פסק דין הניתן בדרך הרגילה. בנסיבות מסוימות עשוי הדבר אף לחשוף את נימוקיו לבחינת ערכאת הערעור. במקרה זה בחן בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום כבוחן פסק דין "רגיל", ואין עילה להתערב במסקנותיו. השאלות אותם מבקשים המבקשים לעורר הן שאלות עובדתיות שאין בהן כדי להצדיק דיון בערכאה שלישית, גם בפסק דין שלא ניתן על דרך הפשרה.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.