רע"א 2527/01 שאור עבדאללאה נ. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצאת חקלאות בישרא

המבקש, אשר הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הגיע באיחור לאחד הדיונים. לאחר המתנה של כ30- דקות, החליט בית-המשפט המחוזי, מטעם זה, לדחות את תובענתו במעמד צד אחד, ולחייבו בתשלום הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, בגידרה הסביר כי התעכב בדרכו עקב עומס תנועה, ועל-כן הגיע לבית-המשפט באיחור של כ35- דקות. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשתו, אך קבע כי עליו לשלם את מלוא סכום ההוצאות שנפסק כתנאי לזכותו להמשיך בניהול התובענה. המבקש הגיש בקשה נוספת לפטור אותו מסכום ההוצאות שנפסק, אך בקשתו נדחתה. על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי סכום ההוצאות שנפסק לחובתו הינו גבוה מדי, מאחר שאינו משקף את הנזק שגרם באי-התייצבותו לצד שכנגד ולבית-המשפט. בפרט, טוען המבקש, כי ההוצאות שנפסקו לחובתו בגין ניהול התובענה כולה הגיעו לכדי 15,000 ש"ח, ועל-כן אין מקום לחייבו במלוא סכום זה רק בשל אי התייצבותו.

המשיבה תומכת את יתדותיה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, וטוענת כי סכום ההוצאות שנפסק לטובתה הינו סביר וראוי, במיוחד לנוכח הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי התקיימותו של הדיון. בפרט, טוענת המשיבה, כי בדיון זה אמורים היו להעיד עדים רבים, ועל-כן בית-המשפט הקצה לו יום עבודה מלא.

דין הבקשה להתקבל. הריני דנה בה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שנתקבלה.

אין חולק כי ככלל, על בעל-דין המפר כלל דיוני, ואגב כך גורם נזק לבעל-הדין שכנגד ולבית-המשפט, לשאת בהוצאות המשקפות את העלות שגרם לה על מרכיביה השונים. דוקא משום תכלית זו של פסיקת ההוצאות, שומה על בית-המשפט לוודא כי נשמרת הזיקה בין סוג ההפרה שנגרמה ונסיבותיה, לבין סכום ההוצאות הנפסק.

במקרה שלפניי, סכום ההוצאות המשקף את עלות ניהולו של ההליך בכללותו נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, והועמד על סך 15,000 ש"ח. משכך נקבע, אין אלא להסיק כי מידת הנזק שגרם לו המבקש באי התייצבותו, מצדיקה פסיקת הוצאות בסכום נמוך יותר. לפיכך סבורה אני כי ראוי במקרה זה לקבל את הבקשה ולקבוע תשלום הוצאות בסכום מופחת.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל. המבקש ישא בהוצאות בגין אי התייצבותו בסך 2,000 ש"ח.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בגין הליך זה.