רע"א 2527/12 ניצה פדן נ. הפניקס חברה לביטוח

בקשת רשות הערעור שבכותרת נסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן ביום 13.2.2012 במעמד הצדדים, במסגרת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום.

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 27.3.2012, קרי: 13 ימים לאחר חלוף 30 הימים הקצובים בדין להגשת הליך מסוג זה. על רקע זה טענה המשיבה, בתגובה לבקשה להארכת מועד להפקדת עירבון, כי דין ההליך להיות מסולק על-הסף מחמת איחור בהגשתו. בהחלטתי מיום 25.4.2012 אפשרתי למבקשת ליתן הסבר מדוע לא יימחק ההליך.

בתגובה שמסר בא-כח המבקשת ביום 30.4.2012 נטען כי אין איחור בהגשת ההליך. טענה זו אין בה ממש. עצם סברתו של בא-כח המבקשת כי ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי) לא דנה בכל טענותיו ו"לא קיימה חובתה כערכאת ערעור", אין בה כדי לאיין את קיומו של הליך ערעורי בבית המשפט המחוזי, ואין בה, כלל ועיקר, כדי להפוך את בית משפט זה לערכאת ערעור ראשונה שהערעור אליה מוגש בזכות.

ברי אפוא כי ההליך הנכון בבית משפט זה, המשמש ערכאת ערעור שנייה, הוא בקשת רשות ערעור שאותה יש להגיש תוך 30 ימים, ולא למיותר לציין שהמבקשת אכן הגישה בקשת רשות ערעור – אך באיחור. עוד אציין כי גם הניסיון של בא-כח המבקשת להמיר את ההליך שבכותרת ל"ערעור שכנגד", המוגש בתגובה לבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה (רע"א 2083/12), אין לו יסוד בדין. יובהר, כי לאיש מן הצדדים אין זכות ערעור, וממילא גם לא ניתן להיתלות בהליך של "ערעור שכנגד".

נוכח האמור לעיל, ברור כי ההליך הוגש באיחור. כמו-כן ברור כי היה על בא-כח המבקשת – שהגיש בקשת רשות ערעור ובוודאי מודע למועדים הרלוונטיים לכך – להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת המועד. ככלל, אין מקום לכך שבעל דין יעשה דין (וסדרי דין) לעצמו, יגיש בקשת רשות ערעור באיחור (ללא בקשת ארכה), ויותיר לבית המשפט או לצד שכנגד את הצורך "לאתר" את האיחור בהגשת ההליך.

עם זאת, בטרם החלטה סופית בבקשה להארכת המועד, אבקש את תשובת המשיבה לבקשה זו, ובפרט לאמור בסעיף 16(ד) לתגובה, שלפיו המשיבה טענה בפני המבקשת ובא-כוחה כי אינה מתעתדת להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. טענות עובדתיות תתמכנה בתצהיר.

לאחר הגשת התגובה כאמור יובא התיק לפניי.