רע"א 2535/13 שוקריה אהרון נ. עמידר חברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים א' ש' שילה, מ' נד"ב ו ו' פלאוט ) מיום 11.3.2013, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת י' טויסטר ) מיום 18.4.2012, אשר קיבל את תביעת המשיבה והורה למבקשים לפנות דירה בת שני חדרים ולהחזירה למשיבה, כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם.

1.

בעלה המנוח של המבקשת 1 (להלן: המנוח ) חתם, בשנת 1959, על הסכם עם המשיבה, "עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ", לחכירת דירה בת 2 חדרים, שגודלה כ-45 מ"ר (להלן: הדירה הראשונה ). בשנת 1973 השכירה המשיבה למנוח ולמבקשת 1 דירה הצמודה לדירה זו (להלן: הדירה המושכרת ), על מנת להקל על מצוקת המקום של משפחתם של המבקשת 1 והמנוח, אשר מנתה באותה העת 11 נפשות. בין שתי הדירות נפתח פתח ובני המשפחה התגוררו בשתי הדירות כדירה אחת מאוחדת (להלן: הדירה המאוחדת ).

בשנת 1999 נפטר המנוח. במשך השנים, פחת מספר המתגוררים בדירה המאוחדת, ובעת הגשת התביעה לבית משפט השלום התגוררו בה רק שלושת המבקשים, ואילו בן נוסף של המבקשת 1 מאושפז בהוסטל שיקומי ומגיע לדירה בסופי שבוע, חגים וחופשות.

2.

בחודש פברואר 2010 הגישה המשיבה לבית משפט השלום ברחובות תביעה לפינוי המבקשים מהדירה המושכרת ולהשבתה לחזקתה. בית משפט השלום קיבל את התביעה. בית המשפט קבע כי למנוח היתה זכות שכירות בלבד בדירה המושכרת, שמקורה בחוזה השכירות שהסתיים לפני למעלה משלושים שנה. בית המשפט קבע כי המנוח לא היה בגדר "זכאי" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ), וכי לא היתה לו זכות לרכישת הדירה המושכרת, וזאת, עקב בעלותו בדירה אחרת. כפועל יוצא מכך, נקבע כי גם המבקשים אינם זכאים לרכוש את הדירה המושכרת וכי הם אינם "דיירים ממשיכים" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. בנוסף, בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי המנוח היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, נוכח לשונו של חוזה השכירות עליו חתם, שקבע במפורש כי ידוע לשוכר שהוא אינו מוגן על פי החוק הנ"ל. בהתאם, נקבע כי גם המבקשים אינם בגדר דיירים מוגנים בדירה המושכרת. עוד קבע בית המשפט, כעניין עובדתי, כי הסכם השכירות בין המשיבה והמנוח נועד לשרת תכלית סוציאלית, ומשחדלה להתקיים מטרה זו, עם עזיבת מרבית ילדיהם של המנוח והמבקשת 1 את הדירה המאוחדת, נשמט הבסיס לקיום ההסכם, וזאת, בשים לב גם למשאבים הציבוריים המוגבלים בדיור הציבורי.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי המשיבה היתה רשאית לסיים את הסכם השכירות, אך היה עליה לעשות כן בתום לב, תוך מתן הודעה ומתן זמן סביר לפינוי, ובהתחשב באמות המידה והקריטריונים הציבוריים החלים עליה. בהקשר זה, נקבע כי הואיל והמשיבה השתהתה זמן רב בהודעה למבקשים על ביטול החוזה, הרי שהזמן שהיא קצבה לפינוי הדירה המושכרת איננו סביר. בית המשפט קיבל את התביעה, הורה למבקשים לפנות את הדירה המושכרת ולהשיבה למשיבה עד ליום 10.8.2012. בנוסף, קבע בית המשפט כי הפרדת הדירות תיעשה על ידי המשיבה ועל חשבונה, בתיאום עם המבקשים ותוך מזעור נזקיהם ומזעור ההפרעה לאורחות חייהם.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום, הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום, לא מהפן העובדתי ולא מהפן המשפטי. בית המשפט המחוזי קיבל את קביעת בית משפט השלום כי הצעת המשיבה למנוח, בשעתו, לשכור דירה סמוכה בהסכם שכירות בלתי מוגנת, נבעה אך ורק מהטעם שבדירה הראשונה, שהיתה בבעלות המשפחה, התגוררו בצפיפות 11 נפשות, בעוד שהמצב כיום שונה. בית המשפט קבע כי תקופת השכירות בדירה המושכרת הסתיימה וכי המשיבה זכאית לדרוש החזרת הדירה המושכרת לחזקתה וציין כי קביעות אלה תואמות לחוק ולפסיקה ולמציאות במדינת ישראל, בה קיימת רשימת המתנה ארוכה לקבלת זכות לדיור ציבורי. יחד עם זאת, נוכח גילה של המבקשת 1, מצבם הבריאותי של כל המבקשים ומשך הזמן בו התגוררו בדירה המאוחדת, קבע בית המשפט כי המבקשים יזדקקו לתקופת התארגנות משמעותית, ועל כן יש ליתן להם ארכה לפינוי הדירה המושכרת, עד ליום 1.3.2016.

4.על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים כי חלק מהסוגיות המשפטיות שהועלו על ידם כלל לא נדונו בערכאות הקודמות וכי חלקן נידונו באופן חלקי או מוטעה. המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם או לא הכריע בטענותיהם המקדמיות בדבר התיישנות התביעה, שיהוי, חוסר תום הלב, השתק ומניעות המשיבה מלטעון נגד זכאותם להחזיק בדירה המושכרת. טענות אלה מתבססות בעיקר על הזמן הרב שחלף מאז שנודע למשיבה על פטירת המנוח ועל צמצום מספר הדיירים בדירה ועד שהיא פעלה לפינויים מהדירה המושכרת. לדעתם, טענות אלה מצדיקות את דחיית התביעה. בהקשר זה, מציינים המבקשים כי בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי המשיבה השתהתה שיהוי ניכר בהגשת התביעה ולכן, מוצדק שלא לפסוק הוצאות לטובתה, אך הוא לא דן בטענה זו כטענה מקדמית המצדיקה דחיית התביעה.

בנוסף, חוזרים המבקשים על טענותיהם לגופה של התביעה. הם טוענים, בין היתר, כי בית משפט קמא שגה כשהתעלם מכך שהמשיבה הכירה במנוח ובמבקשת 1 כזכאים לדיור ציבורי והיא אף איפשרה להם לרכוש את הדירה המושכרת, וזאת, למרות שהיתה בבעלותם דירה נוספת ועל אף צמצום מספר הדיירים בדירה המאוחדת. בנוסף, לטענתם, טעה בית משפט קמא בכך שהחיל על המנוח והמבקשים את חוק הדיור הציבורי משנת 1998, בעוד שזכויותיהם נגזרו עוד קודם לכן, מהבטחה שלטונית ומהחלטה של ועדת האכלוס במשרד השיכון. כמו כן, הם טוענים כי בית משפט קמא טעה כשהניח כי המבקשת 1 חתומה על הסכם השכירות. עוד מוסיפים המבקשים כי אין לחלק את הדירה המאוחדת, נוכח מספר הדיירים המתגוררים בה, מצבם הבריאותי הקשה וגילה של המבקשת 1, ולאור העובדה שמדובר ביחידה אחת מבחינה פונקציונאלית ותכליתית. לטענת המבקשים, יש להתחשב גם בהשקעתם הכספית בדירה ובקשר הסנטימנטלי שלהם אליה. לבסוף, מטעימים המבקשים כי אף מטעמי צדק, התיק מצדיק דיון בגלגול שלישי.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקשים אינן חורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, והסוגיה הנדונה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית או עוסקת בעניין בו טרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר. כל כולה של הבקשה, על שלל טענותיה, נוגעת לנסיבות המקרה דנן, והגם שהיא בעלת חשיבות עילאית מבחינת המבקשים, אין היא מעלה שאלה משפטית בעלת השלכות עתידיות. עניין זה בלבד יש בו להוביל לדחיית הבקשה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)).

6.

מעבר לכך, יצוין, כי פסקי דינן של הערכאות דלמטה מבוססים על קביעת ממצאים עובדתיים. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים ואף בשל כך אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל רע"א 3692/07

אביסריס נ' אלברטל (8.8.2007); רע"א 33/07

רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (11.3.2007)). אכן, ייתכנו מקרים שבהם הפגיעה בתחושת הצדק חריפה באופן המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 182 (1999)). אולם, לאחר עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בהתחשב בנסיבות העניין כמו גם במשאביו המוגבלים של הדיור הציבורי, שלמרבה הצער, רבים הנזקקים לו, לא סברתי כי זה המקרה לכך.

לאור האמור, נדחית הבקשה. מאחר שלא התבקשה תגובת המשיבה לבקשה, אין צו להוצאות.