רע"א 2537/04 אורה שפירא נ. קצין תגמולים

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג. גינת והשופטים כהן ובר-זיו) בע"א 1317/03 בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: "החוק" ו"עדת הערעורים" ) שליד בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט בהר והחברים שני וקפלן) בעמ"ח 107/00.

2.בעלה של המבקשת נפטר בחודש מאי 1999. בשנת 1987 הוכר הבעל כנכה צה"ל בשיעור 25% בעקבות אוטם בשריר הלב בו לקה במהלך ועקב שירותו במילואים בספטמבר אותה השנה. בצנתור שנעשה לבעל בעקבות האירוע בלבו, נתגלתה היצרות בשיעור 90% בעורק לבו הימני ובענף האלכסוני של העורק הקדמי, וכן היצרות בשיעור 80% בעורק העוקף. בתאריך 22.5.99 – כ-12 שנים לאחר שהוכר כנכה – לקה הבעל בליבו בביתו, לאחר יום עבודה, ונפטר. לא בוצעה בו נתיחה שלאחר המוות.

3.לטענת המבקשת, מותו של בעלה נגרם כתוצאה מהפגימה שהוכרה לו, ולפיכך יש להכיר בזכויותיה לפי החוק. המשיב דחה את הבקשה בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר י. תמרי לפיה הפרפור בחדרי הלב שהביא למות הבעל נגרם עקב התפתחות מחלת לב טרשתית ממנה סבל, ואשר נתגלתה עוד בשנת 1987 במהלך הצנתור, והמשיכה להתפתח לאור גורמי הסיכון שהיו לבעל, ובהם סכרת, הפירדמיה, עישון ועודף משקל.

4.המבקשת ערערה על ההחלטה בפני וועדת הערעורים בהציגה חוות דעת שנערכה על ידי מומחה לקרדיולוגיה מטעמה ד"ר מאייר, לפיה מותו של המנוח נגרם הן כתוצאה מהעורק החסום והן כתוצאה מצלקת בשריר הלב אשר נוצרה באירוע האוטם, אשר נגרם תוך ועקב שירות המילואים של הבעל בשנת 1987. ועדת הערעורים הגדירה את השאלה שבמחלוקת – האם קיים קשר בין אוטם שריר הלב של המנוח שנגרם עקב שירותו הצבאי לבין מותו 12 שנים לאחר מכן. הועדה הציגה בהחלטתה בפירוט רב את חוות הדעת הרפואיות השונות שהוצגו בפניה – זו של ד"ר מאייר מטעם המבקשת וזו של ד"ר תמרי מטעם המשיבה. היא התייחסה בהחלטתה בפירוט רב לטענות בא כוח המבקשת לחוות הדעת הנגדית שהוגשה. כן הובא פירוט דברים שהושמעו בחקירה הנגדית של המומחים. לאחר שקילה מעמיקה ומדודה, הגיעה הועדה לכלל דעה שיש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר תמרי, אשר שלל קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב שנגרם עקב השירות הצבאי לבין פטירת המנוח שנים רבות לאחר מכן. הועדה סיכמה את החלטתה במסקנה כי לאחר עיון בכל המסמכים שהוצגו בפניה, שקילת חוות הדעת, ובדיקת הנקודות שהועלו על ידי הצדדים בסיכומים, לא הוכיחה המבקשת את בקשתה בפן הרפואי והמשפטי ולפיכך ערעורה נדחה.

5.המבקשת ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט החליט שלא להתערב בהחלטת ועדת הערעורים. הוא חזר על מסקנת ד"ר תמרי בחוות דעתו לפיה למנוח היו גורמי סיכון מובהקים למחלת לב טרשתית, וכי המוות נגרם בעקבות הפרעת קצב, אשר ארעה 12 שנים לאחר אוטם הלב הקודם, וסביר להניח כי זו נגרמה עקב הטרשת הקיימת ולא הוותה סיבוך של האוטם הקודם. לעומתו, ד"ר מאייר סבר כי המוות נגרם כתוצאה מעורק חסום ומדלקת בשריר הלב שגרמה להפרעה בהולכה החשמלית ונוצרה באירוע האוטם אשר נגרם תוך כדי ועקב שירותו של המנוח במילואים ב-1987. שני המומחים נחקרו ארוכות על חוות הדעת שלהם והעידה גם המבקשת. על יסוד כל אלה בססה הועדה את מסקנותיה. בית המשפט ציין אמנם כי ועדת הערעורים לא פרטה את שיקוליה בהעדפתה את חוות הדעת של תמרי, אולם הוא לא ראה בכך עילה להחזרת הענין לועדה צורך השלת החלטתה מאחר שהיא שמעה את המומחים, התרשמה מעדויותיהם ובססה את קביעותיה על שקילת החומר שהיה בפניה.

6.המבקשת עותרת לרשות ערעור בבית משפט זה. היא טוענת כי טעו הערכאות הקודמות בקביעתן כי לא הוכח קשר סיבתי בין מות המנוח לבין מחלתו שנגרמה לו עקב השירות. כן קבלה על כך שועדת הערעורים לא נימקה את העדפתה את חוות דעתו של ד"ר תמרי על פני זו של ד"ר מאייר, וטענה כי היה על בית משפט קמא להחזיר את הענין לועדה על מנת שתשלים את החסר. בתשובת המשיב לבקשה נטען כי מדובר בשאלה רפואית-מקצועית שאינה מעלה שאלה משפטית שיש לדון בה בערעור, ולא כל שכן, שאין היא עונה לאמות המידה הנדרשות לצורך מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. אשר להעדר פירוט ההנמקה של ועדת הערעורים להעדפתה חוות דעת רפואית אחת על פני חברתה, נטען כי מהחלטה המפורטת של הועדה משתמעים השיקולים להעדפה זו, גם אם לא פורטו באריכות. מכל מקום, אין הוא רואה מקום להחזרת הענין לועדה.

7.בחנתי את עיקרי הבקשה והתשובה לפרטיהם, את טעמי ההחלטות נשוא הבקשה ואת כל המסמכים הנילווים. באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את בקשת רשות הערעור, ויש לאמץ את החלטות ועדת הערעורים ובית המשפט שלערעור. עיקרה של המחלוקת נסב על שאלת קיומו של קשר סיבתי בין אירועי אוטם הלב, בגינו הוכר המנוח כנכה, לבין מותו, 12 שנים לאחר מכן. נטל ההוכחה בשאלה זו מוטל על כתפי המבקשת. על פי החלטת הועדה המקצועית, נטל זה לא הורם, כאשר זו מעדיפה עמדה מקצועית רפואית אחת על פני עמדה נוגדת. הטעמים להעדפה האמורה ברורים ממיקרא תוכנה המפורט של החלטת ועדת הערעורים, גם אם לא בוטאו באמירה ישירה, המנוסחת בקפידה. ההליך בפני ועדת הערעורים, ולאחר מכן בפני בית המשפט שלערעור, נוהל תוך התעמקות בפרטים וניתוח קפדני של החומר והראיות שהוצגו בפני הגורם המחליט. בסופו של יום נתקבלה ההחלטה כפי שנתקבלה. משמדובר בקביעה שהיא בעיקרה ענין רפואי-מקצועי, וככזו מהווה הכרעה שבעובדה, אין עילת התערבות בערעור, ולא כל שכן, אין מקום למתן רשות ערעור בערכאה שלישית. (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פד"י לו(3) 123; רע"א 9181/02 פארס תופאחה נ' קצין התגמולים. אי לכך, אין מנוס מדחיית הבקשה, וכך אני מחליטה.