רע"א 9181/02 פארס תופאחה נ. קצין תגמולים

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ג' גינת, י' גריל ור' חפרי-וינוגרדוב) בו דחה בית המשפט את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ביושבו כוועדת ערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (כב' השופט א' הבר וחברי הוועדה ד"ר א' שני ומר י' קפלן).

1.בעלה המנוח של המבקשת שירת במשטרת ישראל ובמשמר הגבול. במהלך שירותו לקה באוטם שריר הלב ובגינו הוכר בשנת 1982 כנכה בשיעור של 40% על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון. במהלך השנים סבל הבעל מכאבים בחזה ועבר מספר אירועים של "אוטם לב". ביום 5.11.1998 נפטר הבעל מדום לב, וזאת בשעה שהיה גמלאי של משרד הביטחון מאז שנת 1982. לאחר שנפטר עתרה המבקשת לקבלת תגמולים מאת המשיב הואיל ולטענתה קיים קשר סיבתי בין פטירתו לבין הנכות שהוכרה לו בגין אוטם שריר הלב. המשיב דחה את תביעת המבקשת בקובעו שעל פי חוות הדעת הרפואית אין קשר בין המחלה ממנה נפטר בעלה לבין נכותו המוכרת. על כך ערערה המבקשת לבית משפט השלום בחיפה (עמח 106/99).

2.בית משפט השלום דחה את התביעה (ביום 16.4.2001). נקבע כי נטל ההוכחה לקיומו של קשר סיבתי "ברמה מתקבלת על הדעת" בין מות הבעל לבין מקרה אוטם שריר הלב שאירע במהלך שירותו, מוטל על המבקשת. בית המשפט קבע, כי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, לפיה אין להכיר בקיומו של קשר סיבתי, סבירה יותר בעיניו מחוות דעתו של המומחה מטעם המבקשת, אשר אף שהודה כי לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות מצא כי סביר שאירע אירוע לב הקשור לנכותו המוכרת של הבעל. זאת גם לאור פרק הזמן המשמעותי שחלף מאז אבחון האוטם ועד לפטירת הבעל. כן מציין בית המשפט כי בהיעדר נתיחה שלאחר המוות חוות הדעת של המומחים מצביעות רק על אפשרויות תיאורטיות סבירות יותר וסבירות פחות שאין די בהן להוכחת קיומו של קשר סיבתי.

3.על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2367/01). לטענתה, לא היה מקום לזקוף לחובתה את העובדה שביצועה של נתיחה שלאחר המוות נמנע מחמת אמונתו הדתית של בעלה. כמו כן היה מקום לאמץ את עמדת המומחה מטעמה שמנה שלוש אפשרויות שכל אחת מהן היה בה כדי להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין המוות. בדחותו את הערעור קבע בית המשפט (כב' השופטים ג' גינת, י' גריל ור' חפרי-וינוגרדוב) שאינו מוצא מקום להתערב במסקנתה של הוועדה. נקבע כי בעת שהוכרה נכותו של הבעל נקבע מפורשות שהאוטם בלבד הוא שנגרם על ידי השירות, וזאת בניגוד לתהליך הטרשתי בעורקים. משכך, הרי שגם מחוות דעתו של המומחה מטעם המבקשת, אשר נערכה שעה שהמבקש היה עוד בין החיים, עולה כי הוא סבל ממחלת לב כלילית קשה שבגינה לא נקבעה לו כל נכות. בנוסף, היה מקום ליתן משקל ניכר לעובדה שמות הבעל אירע כשבע-עשרה לאחר אבחונו של האוטם. כמו כן קבע בית המשפט כי העדר נתיחה שלאחר המוות לא נזקף לחובת המבקשת, שכן גם בהעדר נתון מדויק ההנחה לטובת המבקשת הייתה שמות הבעל נגרם מחמת אירוע לב. לאור כל זאת נקבע כי האפשרויות שהוצגו מטעם המבקשת באשר לפטירת הבעל הינן תיאורטיות ולא די בהן כדי להרים את נטל ההוכחה.

4.בפני בקשת המבקשת לקבלת רשות ערעור על פסק דין זה. המבקשת שבה וטוענת כי לא ניתן לזקוף לחובתה את ההחלטה שלא לבצע נתיחה בגופת הבעל מטעמים דתיים. כן היא חוזרת על טענתה בדבר שגיאת הערכאות קמא בהעדפת חוות דעת מומחה המשיבה על פני זו של המומחה מטעם המבקשת. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בעניין שלפני לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה כערכאה שלישית (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 129-128). עיקרה של המחלוקת בין הצדדים שבפני הינה השאלה האם עמדה המבקשת בנטל ההוכחה לעניין הקשר הסיבתי בין מות הבעל לבין אוטם שריר הלב אשר בגינו הוכר בנכה. שאלה זו, אשר היא עובדתית בעיקרה, אינה בעלת עניין ציבורי מיוחד החורג מן האינטרס הישיר של הצדדים לסכסוך. בכל האמור באי נתיחת גופת הבעל, הבהירו שתי הערכאות קמא כי אין הן זוקפות זאת לחובת המבקשת ואף הניחו לטובתה כי המוות נגרם כתוצאה מאירוע לב.

על כן נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.